מצאתי בקלסר הסגול קטע שכתבתי מלפני שנתיים. לצערי אך למזלי הוא נשאר רלוונטי ודבר לא השתנה.
זה מביא מוטיבציה ורצון להוכיח שאפשר להלחם בהכל בלי להרים ידיים ואפילו לנצח.
להגיד שאתה שונא את עצמך ואת מי שאתה מידי יום יכול להיות מתיש בהחלט לאדם שלא רגיל.
הנר שבו יכבה במהירות והוא ישבר לרסיסים.
השנאה העצמית תאכל אותו מבפנים.
הוא לא יצליח לעמוד על רגליו ולהתמודד, להלחם בשארית כוחותיו.
לא כי הוא לא ירצה, אלא כי אינו מסוגל.
אולי זהו היתרון היחיד.
כוח הסיבולת למצבים כאלה שהתפתח והתחזק, הכל כבר מוכר וידוע מראש. קל יותר לקום לאחר מכן.
חוסר הכניעה הוא לא ניצחון זה ברור, אך עצם זה ששרדתי את נקודת השבירה מוכיח הכל.
כמה קל להרים ידיים ולוותר, לעזוב הכל ולהשתחרר.
אחרי זה כבר לא ישאר מישהו שיוכל לדבר.
בכך אני מוכיחה לעצמי בכל פעם מחדש עד כמה שהכל פשוט ובר השגה. איך שאני חזקה.
למרות שצודקת מדחיקה, כאילו מסרבת להאמין שיום יבוא וגם כוחותיי יאזלו.
רגליי יתקפלו ונפשי תתפורר.
כרגע אני מחזיקה מעמד.
הפלסטר המשומש מדביק בנאמנות את החתיכות והשברים.
אני כאן ואני שורדת.
משתדלת לא להיות עוד אחת שמוותרת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
