אני לא רוצה ללמוד למבחן בביוכימיה. אתם לא יכולים להכריח אותי ללמוד.
אני לא רוצה ללמוד משהו שאני שונאת ולא יכולה איתו רק בשביל תעודת בגרות מזדיינת, שבכלל לא אזכה לראות אותה.
כל הזמן הם מדברים על תעודת הבגרות ועל כמה שאני צריכה ללמוד ולהשקיע כדי שתצא קרובה לשלמות של אחיי הגדולים.
אבל מה אם אני לא הם? מה אם אני לא אוהבת ביוכימיה וביוטכנולוגיה? מה אם אני רוצה לחייך ב"חיים" האלה?
בכלל, אני לא רוצה לחשוב על העתיד ועל תעודת הבגרות, פשוט כי אני יודעת שלא "אזכה" לראותה.
הם אומרים לי לחשוב על העתיד, אבל לא מבינים שאני חושבת, ולא רואה את עצמי כחלק ממנו.
אני לא אחזיק מעמד עד אז ואני יודעת, אז למה להכריח אותי לסבול עד לשנייה האחרונה?
אני לא יודעת מה מפריע לי יותר, זה שכל החיים אני עושה את כל מה שהם אומרים כי הם הקובעים, או העובדה שהם מודעים לכך שהם מאלצים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, והרבה יותר מסתם לא אוהבת, וממשיכים בשלהם.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי מפריעים זה שלא באמת אכפת להם מהעתיד שלי. אכפת להם מה אחרים יחשבו עליהם בעקבות העתיד שלי.
אף פעם לא אכפת להם. ככה הם לא ישאלו מה קורה או יתעניינו במשהו. רק אם מישהו יגיד להם מה קורה איתי, הם יבואו וישאלו. ינסו "לתקן" אותי כדי שלאחרים לא יהיה מה לומר.
הם ניזונים מהסביבה, ממחשבות של אחרים. תמיד יש להם מניעים נסתרים ונדמה כי הם לא יודעים מה פירוש המילה 'אמת'.
אז כן, אני לא למדתי עד עכשיו לביוכימיה וכנראה שגם לא אלמד.
לא מקטע של עיקרון או מרידה, פשוט כי אני מעדיפה לבכות מדברים אחרים ויש לי מספיק על הראש. לא אכפת לי מה הם יגידו או יחשבו, אבל אל תדאגו, זה הדדי..
בניגוב דמעה ובנימה אופטימית זו, מי ייתן ותהיה לכם שבת שטופת שמש וחיובית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
