ביום שלישי הקרוב יחול יום המעשים הטובים.
יוזמה זו אמנם מתקיימת משנת 2007, אך את תשומת ליבי תפסה רק בשנה שעברה.
בכיתה י' הנשמה הטובה של הכיתה החליטה לסחוף את כל הכיתה לעבר קסמיו של יום זה.
באותה השנה, מעבר לעובדה שהייתה לי פעילות שלא יכולתי לפספס בתנועה, פשוט לא לקחתי את הנושא ברצינות.
ראיתי את זה כחסר ערך ומיותר בהחלט ולא רציתי להשתתף.
כמעט כולם נכחו ותרמו מזמנם כדי להקים גינת ירק חדשה לגן ילדים בעיר.
זה כל מה שידעתי.
בשנה שעברה לא היו לי תירוצים. אמרתי "למה לא?". תפסתי את היום הזה כיום חוויתי נטו עם החברים ולא התייחסתי בכלל למטרה של התרומה לקהילה.
גם בשנה זו הקמנו גינות ירק.
כשהגעתי לחורבה שהייתי אחראית עליה עם עוד ארבעה חבר'ה חשכו עיניי.
איך לעזאזל חמישה נערים ונערות בני 16.5 אמורים להקים גינה (להתחיל פשוט מאפס) בשעתיים ללא כל ידע מוקדם או שרירים בידיים.
אבל אז חל ה"טוויסט" בעלילה.
לפתע כל התפיסה שלי לגבי היום הזה השתנתה.
לרגע אחד, אני מתנגדת נחרצות ונגעלת מהבוץ והחרקים ורוצה ללכת, וברגע השני אני מחליטה להשאר. אני מחליטה שהאושר של ילדים קטנים שיגלו גינה פורחת בחצר הגן בבוקר הבא, הרבה יותר חשוב מהפינוק שאני רוויה בו.
אז אזרתי אומץ וויתרתי על הנעליים האהובות שלי.
שמתי בצד את המחשבות והגועל ופשוט נהניתי.
זה לקח הרבה יותר משעתיים, אבל המשימה הושלמה בהצלחה. מודה שקינאתי לרגע בילדים שזוהי הגינה שלהם ולא שלי.
וכן, אני גם מודה שגיליתי שזה כיף לעזור.
כי מעבר לעובדה שהיו הרבה צחוקים וכיף, פשוט נהניתי מהמחשבה על הילדים הקטנים שיזכו בפינת אור נוספת בבית השני שלהם. זה היה שווה הכל.
לכבוד יום המעשים הטובים השנה, הנשמה הטובה של הכיתה אירגנה לנו יום במחלקה האורתופדית בבית חולים.
אנחנו צפויים להגיע לשם ביום שלישי, שוב כל הכיתה, ולהעלות את רוחם של המאושפזים במחלקה.
כשהיא סיפרה על מקום ההתנדבות רובה המכריע של הכיתה צעק.
כולם כעסו והתלוננו. בעיקר צחקו ולעגו.
הם תפסו את המחלקה האורתופדית כבדיחה, הרי הם לא בסכנת חיים.
אחרי שגילו שזוהי לא מחלקת ילדים, אלא בוגרים, חוסר ההבנה רק גדל.
מבחינת אנשים, אם בן אדם לא בסכנת חיים, או ילד קטן ותמים, הוא לא צריך עזרה. הוא לא צריך תשומת לב מיוחדת.
הקטע הזה נורא צרם לי.
אז נכון, לא תהיה עמדת איפור ולא נכין מסכות, אבל כן נעלה חיוך לאנשים. ובכלל, מי יודע מה יחכה לנו שם? למה ישר לשפוט ולזלזל?
כמעט כולם אישרו הגעה ויבואו. הם באים בעיקר כי הם צריכים ולא כי הם רוצים.
ככה אני באתי לגן הילדים בשנה שעברה.
אני יותר ממקווה שכשנגיע לשם ביום שלישי דעתם תשתנה, והם ישמחו וישמחו. (פעיל וסביל)
ולכם, הקורא וחצי המקסימים שלי:
בין אם ידעתם על קיומו של יום זה ובין אם לא, תתנדבו!
תעשו משהו, אפילו משהו קטן. כי זה באמת עושה טוב לנשמה, ולא רק לזאת של האדם שמולכם.
מה גם שאפשר להתנדב איפה שרוצים ולבחור משהו מהנה!
אני יודעת, זאת טרחה, ומי רוצה לעצור את שגרת החיים שלו בשביל מישהו אחר? אבל יש לכם הזדמנות לשנות משהו קטן. ולא משנה, קטן ככל שיהיה, הוא קיים.
במידה והצלחתי להצית בכם משהו והפוסט הזה באמת עזר, כנסו לאתר הזה ותעשירו את עצמכם בעוד מידע (לא ייקח הרבה זמן, שווה, מבטיחה!)
יום שלישי ממש קרוב אבל זה התירוץ האחרון שאפשר להשתמש בו, אף פעם לא מאוחר.
ואם אתם ממש ממש ממש לא יכולים לעצור את חייכם (לא מזלזלת, חלילה!) ביום שלישי, תעצרו ביום אחר.
נכון, יום המעשים הטובים יחול ביום שלישי, אבל מי אמר שאי אפשר לתרום לקהילה גם בימים אחרים ורשמיים פחות?
אני אחזור לדבר על עצמי ואוסיף שבניגוד לשנה שעברה, השנה אני באה עם רצון לעזור לאחרים ולא רק לעצמי ואין הרגשה טובה מזו.
אין לדעת מה יהיה, אבל לפחות אדע שאת חלקי תרמתי.
מספיק שמישהו אחד ישים בצד את הסבל והכאב אפילו לדקה וזה שווה מבחינתי הכל.
שבת שלום :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
