חשוב לי להבהיר כמה דברים, אבל לפני כן אני חייבת להגיד תודה.
אולי בגלל שאני חדשה בכל זה, ואולי בגלל שאני מטבעי לא לוקחת דברים מאליהם, כל תגובה מחדש מחממת לי את הלב.
אז נכון, זה וירטואלי וצריך שאנשים אמיתיים ידעו וכל זה, אבל זה באמת קצת מעודד.
החיים שלי הם מעין חיים כפולים. כלפי חוץ אני תמר החייכנית והמאושרת שיש לה הכל. אני מודה. אבל בפנים זאת לא אני. כשאני לבד אני לא מחייכת, וכשאני מחייכת כלפי חוץ בפנים אני סובלת.
אני באיפוק תמידי, אסור להתפרק. אסור להפגין חולשה. אסור לשתף.
אני בתפקיד מחלקת העצות והכתף התומכת. אף פעם לא יצא לי באמת להתחלף במושכות.
לפעמים נדמה שאני כל כך עסוקה באושר של אחרים עד שאני שוכחת את שלי. אני שוכחת את עצמי ואת מה שטוב לי.
כבר הפכתי לסוג של הרגל בעיני אחרים. כולם יודעים שכשרע להם, או אפילו כשטוב, הם יבואו לתמר ויתעודדו. הם מתחילים את השיחה ישר בסיפורים ומעטים מתעניינים. וגם אם שואלים "מה קורה" זה רק מתוך נימוס ושאשאל מה קורה איתם.
אז תמר מוקפת באנשים אבל מרגישה לבד, כי אין לה למי לבכות.
היא בוכה בחדר, לבד, היא צורחת וכואבת בלי קולות. הכל בשקט, שאיש לא יידע.
אבל גם לתמר קשה, גם לה לפעמים לא קל. לפעמים גם אין לה כוח לעזור לאחרים. לפעמים היא עושה דברים כי צריך ולא כי היא רוצה.
לא, היא לא קדושה מעונה, ולסבול בשביל שלאחרים יהיה טוב זה לא דבר חכם.
אבל..היא לא חכמה.
אני רוצה להגיד תודה לכל מי שמגיב. תדעו שגם אם אני עונה אחרי זמן רב או "מייבשת" אני קוראת. וגם אם לא תמיד עולה לי חיוך, עולה נחמה. למרות שזה וירטואלי אני מרגישה פחות לבד. אז תודה.
ובקשר להיום, הוא נגמר טוב.
המתכונת לא הייתה קטסטרופה ובמקרה הכי גרוע שזה לא יהיה ציון למועד ב', הציונים האחרים יצילו אותי.
סיימתי מוקדם ויצא שהיה לי מרווח של כשעה בבית.
במשך כל השעה הזאת כמעט בכיתי, מודה.
בדיוק לפני שנכנסתי לאוטו קיבלתי הודעה ממערכת כלשהי שהעכירה לי את מצב הרוח, בלשון המעטה.
הדבר היחיד שנשאר לי להשען עליו קרס. ברגע שזה קרס הכל התמוטט והבנתי שלא נותר לי כלום.
בהתחלה בכיתי, באמת הייתי שבורה.
אבל כמו תמיד, חשבתי מה אני אומרת לאחרים במצב כזה.
קמתי על הרגליים ושלחתי הודעה לאחי הגדול. הוא לא גרם לי לצהול ולקפוץ מאושר אבל לפחות הפסקתי לבכות.
התאפרתי מחדש ועפתי לזימון.
אם הידיד ואני נהיה באותה היחידה יהיה הכי מגניב בארץ! הגעתי למצב שהצלחתי לצחוק (והיום זה באמת לא היה מובן מאליו).
היה כנס מגניב ולהקת היחידה שרה (בפעם הבאה אני *לא* מתכוונת לשבת בשורה השנייה באולם, ויהי מה!)
אחריו הלכנו לאולם לבחור שירים לבר מצווש של אחי הקטן ושוב צנח לי מצב הרוח.
ולפינלה, ביקרנו את סבתא. אחרי שלוש פעמים בשבוע לראות אותה זה פשוט חיוך ענקי שדבוק באמצע הפרצוף.
מתחשק לי לבקר אותה גם מחר..
וזהו להיום..חזרתי מקודם הביתה ואני בסדר. אני לא מוותרת בקלות וזמני עדיין לא הגיע.
הכל אפשרי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
