לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

i know


אה, זה בלוג?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2014

פוסט כאפה


גם כשאין סיבה לחיות, לכל אחד יש את הדברים שמנשימים אותו.


לכל אדם יש דבר אחד לפחות שמחייה את הנשמה שלו ומעורר בו תקווה, השראה וחיוך על הפנים.


בזכות הדברים הקטנים דווקא, אלו שלא אוחזים בהם ציפיות, אנו מחייכים ושומרים על טיפת שפיות בעולם האישי המשוגע שיצרנו לעצמנו (זכותי לקרוא לכם משוגעים אם אני גם משוגעת..זה חוק כזה).


אתם בטח שואלים את עצמכם "יופי. על מה תמר הבכיינית הולכת לחפור לנו הפעם?"

הסירו דאגה מלבכם, אם אבכה הפעם זה יהיה מאושר. 


 אתם בטח שואלים את עצמכם למה?

תשארו איתי.


אתמול ידעתי אושר כפי שלא ידעתי כמותו (הלכתי עם חברה להופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ).

אלא אם כן תבקשו באופן מיוחד, לא אכתוב פירוט מלא על ההופעה.


זאת הייתה לכאורה הופעה סטנדרטית לחלוטין.

הייתה פתיחה, עילי בוטנר עלה לבמה ושר שיר שקט שריגש את כולם (ואחרי זה אוהד שרגאי, אדר גולד והנגנים המוכשרים עלו "לתת שואו" מהפנט בעצמם).

היה אמצע, עם שירים טובים, קצב טוב ואנרגיות טובות. כולם שרו מצוין והנגנים דייקו בסולם.

היה סוף, הדרן ועוד כמה מילות תודה טכניות לסיום.

וכן, היה "אפטר פרטי" מטורף של חמש שניות מאחורי הקלעים עם האמנים הכובשים שכלל שלל תמונות לא פוטוגניות בעליל. 

ובזה אסיים את תקציר ההופעה.

את הביקורת על אופן השירה והביצוע הווקאלי אשאיר למומחים בתחום.


במהלך ההופעה מצאתי את עצמי בוהה באמנים שעל הבמה. הסתכלתי על עיניו העצומות של עילי בוטנר כשהוא מנגן, על הידיים החופשיות של אוהד שרגאי תוך שירה, המבט העמוק של אדר גולד, הנאמנות של הגיטריסט, המתופף והקלידן לכלי הנגינה והצלילים שמרחפים מהם.

יש אמנים רבים שרוחם מתאחדת עם המוזיקה והם מביעים זאת על הבמה, אך משהו בהרכב שלהם ספציפית מדהים אותי בכל פעם מחדש.

הטבעיות והפשטות שבאופיים מועברות לקהל. הם לא סתם רוקדים ושרים, הם חופשיים.

הם זזים לפי הקצב, לפי המוזיקה. מהשורה הראשונה (כי אני ברת מזל אמיתית) אי אפשר היה לפספס את עיניהם שנעצמות פעם אחר פעם ואת נשימותיהם.

אפשר להרגיש את הנשמה שלהם צועקת מהמוזיקה וזה רק מוסיף לחוויה.

מה גם שהם נורא משעשעים.

לפעמים נדמה כי הם מרגישים שהם לבד על הבמה כשהם עושים תנועות מצחיקות וממששים אחד את השני.

הם משתוללים איך שמתחשק להם באותו הרגע ועושים הרבה שמח. 

הם חיים את המוזיקה. הם לא מהאנשים האלה שלאחר מספר הופעות מתחילים להתעייף ולהשתעמם.

הם נהנים בהופעות שלהם בכל פעם מחדש. הם חיים את המוזיקה.

עילי בוטנר וילדי החוץ הם הרכב מושלם לפי דעתי (ולפי עוד כמה דעות. ממש קצת. ממש.) והם גרמו לי לשכוח מהכל.

שיר אחר שיר, נפתחתי יותר, שכחתי יותר, השתחררתי יותר ונהניתי יותר. 


כשצעדנו בדרכנו לחדרם הזמני מאחורי הקלעים הרגשתי כמו גרופית בת 14, אני חייבת להודות שזה היה כיף וגם לי מותר להשתטות לפעמים.

 

הם היו ממש חביבים, נחמדים כאלה ונוחים למשתמש. הצטלמו ועשו פוזות מטופשות שבאותו הרגע לא קלטתי מרוב התרגשות.


בקיצור, אני עוד לא הורדתי את החיוך מאתמול וחייבת לשתף, כיף לי!


ומי שלא מכיר אותם- תתביישו לכם! 

סתם..הם הרכב יחסית חדש, מותר לכם.

אבל עכשיו אתם כבר מודעים לקיומם, אין תירוצים, עופו ליוטיוב!

 

(זהו, סיימתי עוד שלב בהתבגרות כגרופית בת שתים עשרה..חוזרת להיות תמר)



סיימתי לחפור, שבת שלום לכולכם! מוציא לשון



 

נכתב על ידי , 28/2/2014 18:30  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוא לא מכיר בי יותר


ואז הוא אמר לי
את יכולה ללכת רע לי
את רק מאכזבת, רק פוגעת
נמאס לי ממך, את רק שוקעת

ואז הוא אמר לי
אין לי כוח מר לי
את עושה רק מה שבראש שלך
לא אכפת לי יותר, את יכולה לברוח

ואז הכל נגמר
חלום הפך למציאות
הוא כבר לא הכיר בי יותר
גם הוא נהיה שרוט

ואז אני הבנתי
זאת רק אני נותרתי  
הוא לעולם לא יתאמץ למעני
אסור לי לצפות, נשארתי לבדי

ואז הכל נגמר                       
כבר לא מסתכלת על העבר
כלום לא יחזור                                    
בפניי לא תהיה טיפה של אור


הוא לא מכיר בי יותר, מבחינתו עדיף אדם זר.
הוא לא מכיר בי יותר, נמאס לו להתאכזב, על זה הוא רק חזר.
הוא לא מכיר בי יותר, אני עושה לו רק רע.
הוא לא מכיר בי יותר,  מבחינתו אני גלולה מרה.
הוא לא מכיר בי יותר, אני רק כישלון.
הוא לא מכיר בי יותר, ולא מתבייש גם לכתוב על כך בעיתון.
והוא לא מכיר בי יותר, בשבילו אני כבר לא בת.
והוא לא מכיר בי יותר, ולעולם לא אוכל להחזיר לו מבט.
נכתב על ידי , 26/2/2014 20:35   בקטגוריות שירים (או שקר פואטי כלשהו אחר)  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השטר הירוק


ההליכה הייתה אמורה להיות רגילה לכל דבר, אבל הפעם משהו השתנה.

היא לא הייתה מהירה מידי, לא איטית, חסרת פואנטה ותכלית. הליכה משעממת, כזאת שאפילו שריר קטן לא מחממת.

משהו באמת היה שונה, מעין אווירה מהססת שלא יודעת בעצמה כיצד אמורה להיות.

בעודי מרחפת מעל המדרכה, ראיתי שטר ירוק.

לא הייתי בטוחה לנוכח מראה עיניי, משום מה חשבתי שאני מדמיינת.

באותו הרגע הרגשתי כאילו שמצאתי צמיד או כובע זרוק של מישהו על שפת המדרכה. הבטתי לשני צידיי ולאחר מכן לאחור. חיפשתי אם האדם שנפל לו השטר עוד קרוב. הרחוב היה שומם מלבד איש אחד מבוגר שצעד מאוחריי.

סרקתי אותו במבט חפוז, התכופפתי לעבר השטר בהססנות ואספתי אותו לידיי. לא זזתי ממקומי.

הוא כבר צעד לידי. "תקחי אותו, הוא שלך" אמר לפתע. 

חייכתי אליו במבוכה ושאלתי "רוצה אותו? לי אין מה לעשות איתו".

"זה סימן למזל, יש לך מזל טוב" הוסיף.

תוך התבוננות חודרת בסביבה הקרובה והרחוקה, הנהנתי והלכתי.

החזקתי את השטר הירוק בידי. מידי פעם העפתי מבט, שמא יברח לי כשאסובב את מבטי.

כל הדרך חלפה בראשי אותה המחשבה. "יש לי מזל".

סביר להניח שתחשבו שהשתגעתי באופן סופי, אבל הפסקתי להתייחס אליו כאל שטר.

כשהבטתי על שאחזה ידי, ראיתי מזל.

לפתע הסתכלתי אחורה, הרגשתי צורך להחזיר למדרכה את השטר, הוא לא שלי. רציתי להביא לו, אבל אותו האדם כבר לא היה שם.

כמובן שלא יכולתי להשתמש בו ורק גברה בתוכי המחשבה.

אני כבר קיבלתי את המזל, זאת ההוכחה שלי, יש לי מזל! למה שלא אעביר עכשיו את המזל למישהו אחר?

כן, זה כבר לא היה שטר של כסף בעבורי, אלא פיסת מזל שאפשר להעביר לאחרים כדי שייהנו ממנו כמוני.

רציתי להניח אותו על המדרכה. זה שיהיה לו מזל, המזל כבר יימצא אותו.

לפני שנפרדתי ממנו לשלום שלחתי הודעה לחברה. הייתי צריכה לקבל את האישור שלא השתגעתי סופית, ושזה באמת לגיטימי לחלוטין לזרוק שטרות באמצע הרחוב. אחרי שסיימה לצחוק והבינה שאני רצינית, אותה החברה הפצירה בי לפנק את עצמי בגלידה על חשבון השטר והחלה למנות רשימה של דברים שהייתה עושה/קונה עם השטר המדובר.

לא הייתי מסוגלת להשתמש בו ויחד עם זאת היססתי יותר מידי עד שרגליי הגיעו לשער ביתי- לפני קבלת ההחלטה.

עכשיו אני יושבת, כותבת ומתבוננת בשטר.

הוא ישן, מקומט ונראה כה מסכן.

איך דבר שנראה עלוב כל כך ושווה "רק" עשרים שקלים, יכול להביא מזל?

 

יכול מאד להיות שאני משוגעת ולכן אני צריכה את עזרתכם.

 

מה אתם אומרים? לשמור את השטר? להשתמש בו? להעביר את המזל הלאה לעבר האדם הבא?

 

למתלבטים שביניכם, ליקטתי 20 דברים שיכולתי לעשות/לקנות עם שטר ירוק ומקומט של 20 שקלים:


1. לקנות 20 חמצוצים בקיוסק הסמוך.

2. לקנות 6 גלידות וניל בבורגראנץ'.

3. לקנות לזניה של טבעול, 600 גרם.

4. לקנות 2 קופסאות קורנפלקס של אלופים במגה.

5. לקנח את האף.

6. לקנות שתי גלידות סופר טעימות באנדרי.

7. לתקוע 4 מנות פלאפל.

8. לקנות 2 לקים לא איכותיים במיוחד.

9. לשחד את השומר בבית הספר שיעלים עין שברחתי (אמא אם את רואה את זה- זה לא באמת קרה!)

10. לשתות 4 כוסות קפה.

11. לקנות 2 צמידי חברות בבסטה בשוק.

12. להביא זר פרחים קטן ומצ'וקמק לאמא לשבת.

13. לקנות הרים של סיכות בביוטיקר.

14. לקנות 2 קילו ארטישוק.

15. לרשום רשימת שירים מהרדיו ברמזור אדום (אני חייבת פנקס באוטו).

16. לקנות 2 מארזים של קליפות הדר בשוקולד מריר.

17. להשאיר ירושה לנכדים שאין לי.

18. להסתפר (חצי ראש).

19. לקנות משטח החתלה לילדים של השכן.

20. פשוט להתמרמר. כי זה פאקינג 20 שקל. אממ..סליחה, *רק* 20 שקל, וכנראה שזה לא באמת מביא מזל.

אבל באמת, מישהו רוצה אותם? השטר בוהה בי!

נכתב על ידי , 23/2/2014 19:17  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגעים קטנים של אושר


"זה משתנה מרגע לרגע
קמתי חיובית כמו שנרדמתי
איבדתי שליטה ואכלתי יותר מידי
מצב הרוח השתפר וראיתי טלויזיה, הרגשתי שוב טוב
התחלתי לסדר את החדר למנקה, הגב ממש כאב והפסקתי לסדר. התחילו לרוץ המחשבות. איבדתי שוב שליטה, תלשתי קצת שיער ושרטתי את היד.
שוב הרמתי את עצמי והזכרתי את ההבטחה, הפעלתי את הרדיו ושיניתי את מצב הרוח
לא סידרתי את החדר, הרגשתי רע
בסוף סידרתי, הלכתי לבית הספר באיחור של שעה וחצי, מצב הרוח היה בסדר
הלכתי עם עוד בנות לאם שכולה שאנחנו מכינות לה אלבומי הנצחה לשני בניה במסגרת פרויקט התנדבותי, מצב הרוח מן הסתם צנח
באוטו נסעתי עם חברה ונהניתי. שרנו וצרחנו בתוך האוטו, רקדנו בתוכו והיה ממש כיף להתפרק. העובדה שאנשים ברחוב ובמכוניות לצידנו צופים רק שעשעה יותר.
הגעתי הביתה, שוב איבדתי שליטה עם האוכל.
יצאתי לנסיעה עם אחי הגדול, נהגתי לים לפי בקשתו. היה מוזר להיות איתו לבד אבל מרענן.
חזרתי הביתה מחייכת.
ראיתי טלויזיה בסלון, במטבח אמא הכינה אוכל. היא השתעלה על כולו. אני צריכה לאכול מזה עכשיו. מצב הרוח על הפנים וזה עשה לי ממש רע."
את זה כתבתי כתבתי אתמול.
אני לא סתם מצרפת את החלק החופר והמשעמם הזה בשיחה, כך מתחיל השינוי.
ביום רגיל אין עליות ומורדות. יש רק מורדות. מצב סטטי ומורדות.
ביום רגיל אני לא מחייכת, לפעמים גם לא מתאמצת לחייך.
אתמול חייכתי. שלא לדבר על היום.
אז נכון, לא חייכתי במשך כל היום, והיו בו לא מעט דמעות. 
אבל בכל פעם כשמצב הרוח ירד, הרמתי אותו מחדש.
לא נכנעתי למצב, לא שקעתי בדכאונות.
בכל פעם מחדש הכרחתי את עצמי לחייך ולהרכיב את המשקפיים הורודות, וגם אם קצת בכיתי, עדיין חייכתי, ובשבילי זה שינוי עצום.
הכל אפשרי.
והיום חייכתי באמת. באמת באמת!
הייתי לבד באוטו. סתם נסעתי, לא היה יעד מתוכנן. פתאום חייכתי.
לא היה מישהו שהייתי צריכה לזייף לידו, חייכתי לעצמי כי שמחתי, ואחרי כל כך הרבה זמן.
גם אם השינוי קטן הוא עדיין מתרחש, ועדיין, אל תאמינו
(וגם אל תקראו, באמת, אני אפילו לא יודעת מה כתבתי פה, הפכתי למבולגנת)
אני כותבת כמו ילדה קטנה


נכתב על ידי , 22/2/2014 18:16  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל תאמינו


השבוע האחרון לא היה פשוט. הוא אפילו היה די קשה..

אבל אני לא מוותרת, לא הפעם.

אני לא ארים ידיים מבלי להלחם ולהיאחז עם השיניים.

 

במהלך הימים האחרונים חזרה במוחי שוב ושוב המחשבה, אין לי כיוון.

לא ידעתי מה הלאה, מה לעשות. ניסיתי להתסכל ולהיעזר בטעויות העבר, לנסות ללמוד משהו.

אני לא יודעת להגיד אם איבדתי כיוון, או שמעולם לא היה.

כל שאני יודעת הוא שאני צריכה לנתב את החיים שלי לדרך הנכונה.

 

חשבתי רבות, העליתי אין ספור זכרונות.

הבנתי בכל פעם מחדש, הגעתי בדיוק לאותן התובנות.

אני מבינה מה הבעיה, אני יודעת איך לפתור.

אני רק צריכה כוח רצון, זה שכרגע נמצא במחסור.

החל מרגע זה הכל הולך להשתנות.

אני דואגת לעצמי, מביאה לעצמי סיבות לחיות.

זה מפגר לשבת בחיבוק ידיים ולשקוע בדיכאונות.

 

אני אצור לעצמי כיוון, לא חשוב מה היה. אני צריכה משהו שייקח אותי בדרך הנכונה.

זה בצעדים קטנים, אחרת לא יילך, אבל רק כך אוכל לחזור לחייך.

התחלתי בדבר קטן, הסיום, אני מבטיחה כבר מעכשיו, יהיה גדול.

 

אלו לא סתם עוד חרטוטים על איך שהכל בר השגה ושהעולם ורוד.

אני מודעת לעובדה שזה לא יהיה קל, אבל לכל אחד מותר מידי פעם למעוד.

 

אני אעמוד במילה שלי. אתם יודעים למה?

 

כי היחידה שלה הבטחתי- היא אני.

 

נכתב על ידי , 20/2/2014 23:07  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




5,584
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , ספרות , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני יודעת, וזאת אני. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני יודעת, וזאת אני. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)