החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

קמתי מאוחר היום.

כמעט באחת.

וזה לא שהלכתי לישון מאוחר.

אתמול דווקא נרדמתי בסביבות אחת וחצי.

אבל היולי יומיים (חמישי ושישי) שבהם הלכתי לישון מאוחר וקמתי מוקדם וכנראה שהעייפות הצטברה.

אני מתרצת לעצמי שהיום שבת ואפשר לישון עד מאוחר.

מצד שני נראה לי שזה משפט של אנשים שקמים כל בוקר לעבודה או ללימודים ושמישהי שעובדת מהבית ומתי שבה לה לא ממש זכאית להשתמש בתירוץ הזה.

אני עוצרת לרגע לקרוא את מה שכתבתי.

מעניין איך שהכל בעולם הזה זה יחסי.

פעם הייתי ישנה עד שתיים שלוש ולא רואה מה הבעיה בזה והיום אני קמה אחרי שתיים עשרה וזה כבר נחשב מאוחר בעיניי.

אני אוהבת את השינוי הזה שחל בי...

******************************************************************************************

אתמול בשעות הצהריים איתרתי את המשקל שלי במחסן.

נשקלתי.

למרות שאומרים שצריך להישקל בבוקר על בטן ריקה.

נקשלתי כי חצי שנה לא נשקלתי ובער לי לדעת איפה אני עומדת.

המשקל הראה 76.6.

לא טוב.

ממש ממש לא טוב בהתחשב בעובדה שהגובה שלי הוא 1.56.

היהיום נשקלתי שוב בבוקר.

על בטן ריקה.

75.5.

איזה שמחה.

אני יודעת שזו לא ירידה אמיתית אבל עדיין איזה אושר.

אתמול הלכתי המון ברגל (לא הייתה תחבורה בגלל המרתון).

ואני יודעת שהקילו מאה שירדו לא קשורים לזה אבל זה בכל זאת עושה הרגשה טובה.

מקווה שיהיו עוד המון פעמים בהם המשקל יפתיע אותי לטובה...

******************************************************************************************

אתמול הכנתי עוגה.

עוד לא יצא לי לטעום אותה.

מתכננת להסתער עליה היום לפני שאלך לישון.

סליחה, לא להסתער, לאכול במתינות, אני הרי אוכלת מסודר מהיום.

מבחינת המראה היא יצאה סבירה.

אני לא חזקה בקישוט עוגות.

מבחינת הטעם מקווה שתהיה טובה.

לבעלי גם לא יצא עוד לאכול אותה (יש אצלנו עניינים של כשרות, לשמור 6 שעות בין בשר לחלב).

הוא זומם להסתער עליה מחר עם הקפה של הבוקר.

לו מותר להסתער.

הוא אמר שמבחינתו היא דווקא נראית יפה מאוד.

אבל הוא לא אובייקטיבי.

ועדיין זה היה כיף לשמוע.

העוגה לא מכוערת או משהו אבל היא גם לא נראת ממש יפה כמו בספרי בישול וכו'.

בהתחלה רציתי לעלות תמונה שלה לפייסבוק אבל אחר כך החלטתי שהיא לא יפה מספיק.

אבא שלי גם קיבל חתיכה והוא גם שומר אותה למחר בבוקר לקפה.

היחידה שניסתה את העוגה הייתה אימא שלי שהשמיעה קולות התלהבות.

אבל זה לא חוכמה.

ראשית היא אימא שלי היא לא אובייקטיבית.

שנית היא טיפוס שאוהב מתוקים.

תנו לה משהו מתוק וזה יהיה לה טעים.

ככה שכל עוד העוגה מתוקה הכל בסדר מבחינתה.

למרות זאת עדיין היה לי מאוד כיף שאימא שלי אהבה.

כשהיא ביקשה תוספת בכלל התמוגגתי מרוב נחת.

אימא שלי אמרה משהו כמו "את רואה כשאת רוצה את יכולה".

ואני חשבתי לעצמי כמה אני רוצה להיכנס להריון וכמה זה לא מצליח לי.

אבל אז החלטתי לקחת את זה למקום טוב.

כן כשאני רוצה אני יכולה.

עד כמה שזה תלוי בי.

ואני מתכננת להתקדם בחיים ולעשות עוד הרבה דברים.

כי כשאני רוצה אני יכולה.

וגם הריון בסוף יקרה לי...

******************************************************************************************

יש לנו בבית עץ במבוק קטן.

אנחנו קוראים לו במבו.

אנחנו גם מדברים איתו.

כן זה הזמן לאשפז אותנו :).

היום השקיתי אותו.

באתי אליו ופתאום מצאתי את עצמי אומרת לו "טוב בוא נראה כמה מים חסר לך. בוא נשקה אותך. כן תשתה מתוק שלי".

וזה נאמר בטון כזה שמדברים איתו עם תינוקות.

כמה שאני כמהה כבר לתינוק.

כמה חום ואהבה יש בי ליצור קטן שלא רק שלא נולד עוד אלא שבכלל לא קיים עדיין.

אפילו לא בבטן שלי...

******************************************************************************************

היום דיברתי עם בעלי.

סתם על משהו לא חשוב.

ופתאום אמרתי לו שאני צריכה שהוא יעיר אותי מחר מוקדם כי יש לי בדיקות דם לעשות.

הוא שאל איזה.

אמרתי לו שיש בדיקה לראומטולוג ובדיקות שהאף אוזן גרון נתן ובדיקה שהפרוספסור אמר שהיה בה שיפור אבל שצריך לחזור עליה שוב.

אהה וגם בטא.

ואיך שאמרתי את זה משהו בי נצבט.

היו לי כמה ימים טובים.

אני לא בטוחה שאני מוכנה להתרסק מחר.

אני לא בטוחה שאצליח לא להישבר עם הבטא שלילית.

וכמה שאני מכינה את עצמי לכך אני עדיין בטוחה שהאכזבה תהיה רבה.

אם עוד בדיקות (במיוחד של הפרופסור) יהיו לא טובות אז אני בכלל יכולה להתמוטט ואני לא רוצה שזה יקרה.

גם ההמתנה המורטת עצבים מלחיצה אותי.

אני מנסה לחשוב איך אעסיק את עצמי מחר עד לקבלת התשובות.

חושבת לראות איזשהו סרט וככה להעביר את הזמן יותר מהר.

אוף דחיתי את הבטא שוב ושוב (הייתי צריכה לעשות בשלישי) ומחר אאלץ להתמודד איתה.

וכנראה עם עוד כישלון בסדרת הכשלונות שלי...

******************************************************************************************

אני התחלתי היום דיאטה.

לא ממש דיאטה כי דיאטה זה משהו נוקשה וקשה.

אני מעדיפה לחשוב שהתחלתי תזונה חכמה.

מה גם שדיאטה זה משהו זמני ואני רוצה תזונה נכונה כדרך חיים.

אז לקחתי דף ועט וכתבתי לי בצורה מסודרת מה מותר לי לאכול ומתי.

ממש בניתי לי מעין תפריט כזה (עם הרבה גמישות והרבה אפשרויות).

וזה מאוד עוזר כי זה גורם לי לחשוב רגע לפני שאני אוכלת.

הייתי היום בארומה.

קניתי סלט.

התחשק לי גם מרק.

אבל אמרתי רגע אני ב"דיאטה".

גם סלט וגם מרק זה מוגזם.

חלפתי על פני גלידריה היום.

התחשק לי גלידה.

אבל אמרתי לעצמי יש לי עוגה בבית ושני מתוקים זה מוגזם.

זה עושה לי טוב שהכנסתי את עצמי למעין מסגרת דיאטה.

שהתחלתי לאכון יותר בריא ויותר חכם...

******************************************************************************************

אני אוהבת כשהדברים ברורים.

ומסודרים.

אוהבת שדברים כתובים על דף נייר ונמצאים לי מול העיינים.

אז היום עשיתי לי דף מסודר לגבי התזונה שלי.

ועשיתי גם דף מסודר לגבי כל הטיפות/חליטות/תרופות שאני לוקחת.

מה ומתי צריכה לקחת.

לוקחת 13 סוגים שונים.

חלק כמה פעמים ביום.

זה עושה לי סלט בראש.

אז ברגע שעשיתי רשימה ברורה שנמצאת לי מול העיניים זה ישר הפך להיות יותר ברור ופחות מציף.

ואם כבר ברשימות עסקינן אז היום עשיתי גם קצת סדר בשעות העבודה שלי.

אני רוצה לעבוד כל יום בסביבות הארבע וחצי שעות.

כרגע זה מה שדרוש לי כדי לתקתק את כל העבודה שיש לי.

אז עשיתי לי רשימה ברורה של על מה עובדת ומתי.

והחלטתי שכרגע שעות העבודה שלי יהיו בין שבע וחצי בערב לשתיים עשרה בלילה.

כן זה לא הכי נורמאלי ולא הכי נורמטיבי אבל כרגע זה מה שמתאים לי.

חוץ מזה אם אני אסיים בשתיים עשרה עייפה וישר אלך לישון זה יהיה נפלא.

זה יסדיר לי את שעות השינה.

סוף סוף...

******************************************************************************************

לאט לאט אני הולכת ומתחרפנת עם עניין הבויילר.

כזכור החליפו לנו בויילר.

אבל עדיין המים החמים נגמרים נורא מהר.

כתבתי היום הודעה בשני פורומים (חשמל ותאורה וניהול בית) ושאלתי שם האם זה הגיוני שבויילר של 120 ליטר המים בו נגמרים כל כך מהר.

אמרו לי שאני צריכה להדליק את הבויילר יותר זמן.

היום הדלקתי שעתיים.

התוצאה - הייתיה לי מקלחת נחמדה שנמשכה רבע שעה.

לבעלי כבר לא נשאר מים.

זה נראה לי מפגר שאחרי שעתיים של חימום יהיו מים רק לרבע שעה.

אני חושבת שבויילר בגודל כזה אמור להספיק לזוג.

מה שאומר לפחות 20 דקות של מים.

מחר האינסטרלטור יביא איתו מישהו שנחשב יותר מקצועי ממנו.

אולי הוא יגלה איפה הבעיה.

אם לא אני אזמין את האינסטרלטור שאבא שלי המליץ לי עליו כדי לקבל חוות דעת שנייה.

זה לא יעלה על הדעת שזוג רוצה להתקלח בערב ובויילר אחד לא מספיק לשניהם...

******************************************************************************************

במסגרת התזונה הנכונה שלי החלטתי להתחיל לעשות הליכות.

היום הלכתי ברגל לארומה 20 דקות.

אחר כך חזרתי ברגל הביתה עוד 20 דקות.

סך הכל הליכה של 40 דקות לא רע.

האמת שההליכות האלה זה לא עניין של מה בכך עבורי.

כשקרסתי אחרי האי וי אף הראשון הלב שלי והריאות שלי חטפו מכה די קשה.

אחרי שהשתחררתי מהבית חולים כמעט ולא יכלתי ללכת ברגל.

ישר היו מתחילים כאבים בחזה.

ישר קוצר נשימה.

הרופא אמר שזה בסדר וצריך ללכת וצריך לאמן את הגוף.

הבעיה שהתחילו לי חרדות מזה.

מה אם אני אלך ושוב אתקף בקוצר נשימה ובכאבים בחזה.

הפסיכיאטרית שלי חושבת שבהתחלה זה באמת היו כאבים אמיתיים אבל שהיום זה נובע יותר מהפאניקהומהחרדה שפיתחתי סביב הושא הזה.

אתמול הלכתי הרבה ברגל אבל לא חשבתי על הנושא הזה של הכאבים בחזה.

היום פתאום חשבתי.

והתחלתי להרגיש קצת קוצר נשימה.

ואולי כאבים בחזה.

ונכנסתי לפאניקה.

ובכל זאת לא וויתרתי.

כשהגעתי לארומה הפאניקה הייתה כה גדולה שהתיישבתי ליד שולחן פנוי ובמשך דקות מאוד ארוכות הייתי משותקת מחרדה.

לא יכלתי לקום ולהזמין.

בדרך חזור זה היה פחות נורא.

אבל הפאניקה עדיין הייתה שם.

אני מתכוונת לדבר על זה עם הפסיכיאטרית שלי.

נראה  מה עושים עם זה.

פעם הליכות ברגל בכלל היו עינוי בשבילי.

הן היו מזכירות לי את איך שהייתי פעם.

לפני האי וי אףשכמעט הרג אותי.

היום הזכרונות האלה קצת הרפו. 

היוםהם מכאיבים הרבה הרבה פחות.

למרות כל הפאניקה ההליכה עושה לי טוב.

אני מרגישה שבכך אני תורמת לרצון שלי לרדת במשקל.

ואני מאמינה שירידה במשקל תעזור לי להרות.

אז יוצא שההליכה גם תורמת לכל עניין ההריון.

וזה מרגיש טוב.

זה שאני יכולה לעשות משהו כדי לקדם את העניין.

הכי קשה הפסיביות.

כשאין משהו שאת יכולה לעשות.

אולי בגלל זה כל כך קשה להיות בקבוצת ה"בלתי מוסברים".

כי במקרה כזה אין משהו שאפשר לעשות...

******************************************************************************************

בימי שבת אני מעדיפה לא ללכת לבריכה.

הרבה משפחות עם ילדים.

הרבה אושר.

למה להכאיב לעצמי סתם.

אבל היום החלטתי שאני יכולה להתמודד עם זה והלכתי לשחות.

והיה בסדר.

לא קל אבל השחייה שווה את זה.

איזה יופי אני מתקדמת מהבחינה הנפשית.

מחוסר כח נפשי ללכת לבריכה בכלל ליכולת ללכת אפילו בשבת.

גאה בעצמי מאוד.

זה לא מובן מאליו.

רק לפני חודש הייתי בבור שחור משחור.

כל הכבוד לי.

כל הכבוד לבעלי על התמיכה העצומה.

כל הכבוד לפסיכיאטרית שלי שהיא גם פסיכולוגית מעולה.

ותודה רבה לאלוהים!!!

******************************************************************************************

היום בערב שוב עלה נושא האי וי אף ביני לבין בעלי.

הוא רוצה לנסות שוב.

יש מומחים שמטפלים בנשים בסיכון גבוהה.

אני מפחדת.

מאוד.

עצם העלאת הנושא גורמת לי לחרדות.

בעלי ראה את התגובה שלי והתקפל.

אני מבינה את הכמיהה שלו לילד.

אני שותפה לה.

אני מבינה שאני "רק" בת 29 והוא כבר בן 47 אבל מדובר פה בחיים שלי.

בינתיים אני עוד לא שם.

עוד לא מוכנה לזה.

ולא יודעת עם פעם אהיה...