מתפוצץ לי הראש. גם כי דפקתי אותו חזק. וגם כי הוא מלא ביותר מידי מחשבות ובלאגן וחוסר שקט וטורדניות ואובססיה ואין סוף...
הייתי צריכה לדפוק אותו חזק יותר. כדי שיכאב לי לאורך זמן. לא סתם לדפוק בקיר, ואז אחרי כמה דקות זה עובר. מה זה שווה.
אני צריכה טיפול דחוף... בבקשה... למה אף אחד לא עוזר לי ולמה אני לבד.
אני צריכה אשפוז. שישימו אותי שם וזהו. אני משוגעת. אני דפוקה לגמרי. אני פשוט מאבדת את זה מרגע לרגע.
אני כבר לא מצליחה לבכות יותר. נראה לי שלא בכיתי כבר יותר מיומיים-שלושה. זה המון בשבילי. הכל הפך להיות כלום ואדיש.
גם כשאני מנסה להקיא ולא מצליחה, או דופקת ארוחות, או דופקת חזק את הראש בקיר אני כבר בקושי בוכה. גם כשאני שומעת את השירים הכי כואבים. פשוט כלום. אני פשוט שונאת את עצמי.
והכי משגע אותי זה שאני לא מצליחה להקיא. מה עוד אני יכולה לעשות. שכבתי עמדתי בכיתי לאסלה דחפתי את כל האצבעות דחפתי מברשת שיניים ראיתי סרטונים בכיתי דפקתי את הראש שתיתי מליון מים כלום לא עוזר. מה עוד צריך להיות דפוק אצלי בשביל שאני אהיה דפוקה לגמרי..
זה היה כל כך ברור שאני פשוט אבלוס איזה ארוחה. כי אני שמנה ומטומטמת וחלשה כל כך ולא יודעת להחזיק את עצמי. חודש שלם החזקתי יפה. עכשיו אני מתחילה להשבר. דווקא עכשיו כשירדתי קידומת במספר של המשקל.
אבל מה זה משנה המספר הדפוק הזה. גם ככה אני נראת אותו דבר. רגליים שמנות שנוגעות אחת בשניה. צדדים כמו של פילה. כרס שהולכת לפניי. המספרים האלה הם כלום. ואני נשארת שמנה וסתומה ואוכלת. למרות שהצלחתי לצום אתמול 21 שעות. זה כנראה לא נתן לי יותר מידי.. כי כמו מפגרת אני הורסת הכל אחרי שניה אחת של תהילה.
בא לי שזה יגמר כבר. בא לי פשוט להגיע למשקל 47. מידה 34-36. מותניים ורגליים צרות. בטן שטוחה לגמרי. יפה. יפהפיה. מחייכת. בגדים יפים. מצליחה לאכול. נהנת. זהו.....
בלי סיוטים ולילה וחלומות ובחילות ובטן ובולמוסים ודיכאון ובכי ושקר ולעשות את עצמי ולדפוק את הראש ולנסות להקיא ולברוח וטיפול והכל.
ציירתי לעצמי על הרגליים ועל הבטן. כתבתי שאני שמנה וחלשה ולבד. כדי שאני לא אשכח. ושאני אסתום את הפה בפעם הבאה שאני באה לאכול. הלוואי שזה יעזור לי..
חרא.
שונאת את עצמי. שמנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Love