טו מאצ'.
הבטן שלי מתפוצצת. אין לי כח אפילו כבר לשמוע את עצמי שוב מתלוננת.. ומי נתן לי לעזאזל לאכול כל-כך הרבה..
אני פשוט רוצה כבר שקט. אני גמורה לגמרי. מיואשת... חלשה... נעלמת. אני מתחילה להיות אדישה לגמרי.
אני כל-כך צריכה אותך שתעירי אותי. שתתני לי כאפה.
בא לי לשכב על חוף ריק ושקט, בלי אף אחד, להרגיש רוח נעימה, לשמוע מוסיקה הכי מרגיעה ופשוט לנשום. להרגיש קצת את המים הקרים וזהו.
זה כבר יותר מידי. יותר מידי הסברים וחיפושים ומחשבות ונסיונות כושלים ואוכל והתפרצויות והפרעות וטיפולים ואנשים ועצות וכעס ורגשות ופחדים והתמודדות וכתיבה ומוסיקה וכאב ודיכאון ומיטה ומשפחה וגעגוע ועוד מליון דברים. זה פשוט כבר יותר מידי.
זה כבד עליי כל הסיפור הזה.....
חלאס. אני חייבת עזרה.