בין כל הבלאגן, המדבקות והשטויות, התמונות והברכות, בין האבק והג'יפה. אני לא מסוגלת להתנתק מזה.
סרט מדידה.
ברכה מאודליה לקראת השחרור מהאשפוז.
תמונות שאני רזה.
מכתב שחרור.
אישורים רפואיים.
תרגיל בפסיכודרמה.
הפנייה.
המחברת שלי.
יומני אכילה.
תפריטים מדיאטניות.
'דגשים לאכילה נכונה'.
מרשמים.
כדורים.
הרבה כאב. זיכרונות בלי סוף, הצפה שכזו. הכל עולה. אני לא שוכחת כלום. לא עבר הרבה זמן, מה שגורם לזה עוד יותר להיות חי. פשוט חי בתוכי. במגירות האלה, הכל צף. מה יש לי אומץ לזרוק. מה להשאיר. דברים שאני לא יכולה להפרד מהם, עדיין..
זכרונות שאני רוצה לשמור חזק. את הכאב והתסכול והזעקה לעזרה והשפל וכל הבלאגן והייאוש הזה שהיה שם. ואולי הוא עדיין פה.
זה לגיטימי, נכון? זה בסדר שאנשים רוצים להכאיב לעצמם לפעמים. זה בסדר שקשה לשכוח. מותר לי לבכות ולהכאיב לעצמי. מותר לי להזכר בכל הכח.
אבל איך לעזאזל אני יוצאת מזה..
או שאני אשאר תקועה לנצח. עם כל ה'תגיות' האלה שמודבקות לי למצח.
חולת נפש עם הפרעת אכילה. תת משקל. זקוקה לטיפול פסיכיאטרי. תנאי להתנדבות-המשך טיפול אצל רוני. OCD. אובססיות. לא שולטת בעצמה. מזיקה לעצמה. 'הפרעות אכילה וניסיון פגיעה עצמי בעבר'. פיצול כלשהו. דיכאון.
אויש די כבר, תסתמי. הכל בסדר. זה כלום. את סתם שמנה ומטומטמת, לא יותר מזה. אם רק הייתי מצליחה לחזור לתת-המשקל הזה....
חג שמח לכולנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Love