קמתי רעבה, הולכת לישון רעבה.
כואבת לי הבטן. תקוע לי שם משהו בגרון, כמו שבולעים כדור לא טוב.
תקוע לי שם משהו בראש, הרבה משהוים. הראש שלי מפוצץ וגדוש וגועש ומלא וכואב ומטומטם ומפריע לי. ואין לי שקט בחיים.
ואני שונאת את עצמי. ועוד מליון דברים שהייתי רוצה לכתוב עכשיו
אבל, זה לא מעניין אף אחד.
ואני סתם מעבירה את הזמן. ואני לא רואה את הסוף של זה.
ואין לי מושג מי אני.
ולמה האוכל תמיד חייב להדחף בכל מצברוח שכזה.
הלוואי שבאמת באמת הייתי רוצה להיות בריאה ומאושרת ויציבה, אחרת לא הייתי נופלת לכל זה שוב.
אני חרא אחד גדול
ואסור לי לאכול. יאללה, צום. עד מתי