זה סתם מילים, והגדרות ואבחנות. אני בסדר. למי אכפת מה כתוב שם. רק לא לחזור אחורה, לתקופה הזאת. הבטחת שהקיץ וחודש מרץ יעשה טוב, אל תסתכלי לשם. אני חייבת להמשיך הלאה, לאט-לאט. כוסעמק, מה קורה לי. מה אני צריכה לעשות עם עצמי עכשיו. לאן לברוח. צריכה קצת שקט, קצת הרבה. לעבור תהליך. זה הזמן. אולי לעבור לצפון לקצת באמת יהיה רעיון טוב, הא?
אני מפחדת לפתח תלות. איזה סתומה את, כבר פיתחת את התלות הזאת בה, ועכשיו את לא יכולה לעזוב. זה היה ברור.
ועוד משהו, איזה חרא זה, שבא לך לדפוק את הראש, לצרוח ולבכות, שאני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי. רק לא לחזור הביתה לכלום. מסתכלת בטלפון שוב ושוב. נוסעת על 110. הדמעות יוצאות. ואשכרה אין עם מי לדבר, הא? איזה חרא. אף אחד. פשוט אף אחד.
יאללה חלאס, נמאס לי מעצמי. נמאס לי מכל הבלאגן הזה. נמאס לי לכתוב. נמאס לי כאילו לכתוב, להסתכל אחרכך על מה שיצא, ורק להזדעזע ולהצטער על מה שכתבתי. כי בכל מקרה, אני לא מצליחה להסביר את עצמי ולפרוק ולכתוב, וזה סתם נראה מכוער ומטומטם וחסר כל כישרון והיגיון, כאילו ילדה בת 10 סתם קישקשה על דף.
כבר ראיתי איך אני שוב עושה את זה לעצמי, דופקת את הראש שוב ושוב ושוב בקיר. שהכל מהדהד. שכואב-לא-כואב. שאת רוצה עוד ועוד לדפוק לעצמך את הראש, כדי שיהיה שקט כבר, רק בשביל להכאיב לעצמך עוד טיפה. אבל די..עזבי אותך...מה את צריכה את זה על הראש עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Love