פסוקו של יום

שאלום!

לא כתבתי כאן ממש הרבה זמן... והפעם (לשם שינוי) יש לי פחות או יותר תירוץ למדוע ולמה.

אנסה לפרט כאן הכול, כך שאני מצטער מראש אם הפוסט יהיה קצת מונוטוני ומשעמם (וממש ממש ארוך).

כפי שכולנו יודעים, התגייסתי לשורות צבא ההגנה לישראל ב 30 ליולי השנה ומאז עברו עלי חוויות מכאן ועד אילת (תרתי משמע).

אם אנסה לתאר מה קרה לי מאז ועד היום בפרטי פרטים הפוסט הזה יהיה הפוסט הכי ארוך שאי פעם כתבתי, ואני מנסה לשמור על רמת התאבדויות נמוכה יחסית אצל הקוראים, כך שאנסה לקצר כמה שאפשר.

התגייסתי לשיריון.

כן כן, מי היה מאמין, אבל זה מה יש.

הייתי טיפש מספיק כדי לחתום ויתור על מודיעין לטובת קצונה מהירה, רק שלא הערכתי נכון את המצב בבית.

כמו שאתם יודעים (או לא יודעים), לאמא היה סרטן במעי הגס לפני 3 שנים ככה. הסירו לה את הגידול בניתוח והיא עברה שנה וחצי של טיפול כימותרפי (דבר שלבדו יכול למוטט אנשים).

אז באופן טבעי, נטלתי עלי חלק ואפילו את רוב ממטלות הבית ובעיקר ניסיתי לעזור לאמא שלי שלא הסכימה שאקח עלי הכול.

בכל מקרה... בשיריון, אין מה לעשות, אבל מגיעים הביתה רק פעם בשבועיים לשישי-שבת ו..זה לא עובד כ"כ טוב עם העובדה שאמא שלי צריכה להסתדר עם שני האחים והאחות שלי כל יום.

ביומיים הראשונים של הגיוס שלי אמא שלי אמרה שהיא נורא גאה ומאושרת שהילד שלה חייל, אבל גיליתי מדניאל, אח שלי, את האמת על כל המצב הזה.

היא עברה התמוטטויות עצבים מרוב העומס שנוצר עליה בגלל שלא הייתי עכשיו בבית כדי לעזור לה עם כל העניינים...

ברגע זה החלטתי שאני יוצא מהשיריון ויהי מה, כי לא אתן לה להגיע לאותו מצב שהיא הגיע אליו לפני 3 שנים.

הלכתי ודיברתי עם המ"מ (מפקד מחלקה) שלי, הסברתי לו את המקרה והוא העביר אותי לטיפול של המ"פ (מפקד הפלוגה).

המ"פ אמר שהוא מבין לליבי כי גם ההורים שלו התגרשו לפני שהוא התגייס והיה לאמא שלו נורא קשה להסתדר לבד והוא אמר שהוא יעשה כל מה שביכולתו כדי להוציא אותי משם כמה שיותר מהר, אבל האפשרות היחידה שלו לעשות את זה היא דרך ת"ש (תנאי שירות).

מילאתי את הטפסים המתאימים אצל מש"קית (מפקדת שאינה קצינה) הת"ש שלי והיא אמרה שאצא משם בהקדם האפשרי ושאקבל אפילו ת"ש 5 (הדרגה הכי גבוהה של תנאי שירות - לינת בית. כל לילה אני חייב להיות בבית).

אבל.. משהו שלמדתי בעת השירות שלי הוא שאסור לסמוך על הבטחות של אנשי צבא, כי הן אף פעם לא נכונות...

מסתבר שלוקח לת"ש לעבור אישור משהו כמו חודשיים.

באופן טבעי, לא יכולתי לתת למצב בבית להימשך במשך חודשיים, אז הגעתי למצב של אובדן עצות, פשוט לא ידעתי כבר מה לעשות.

נכנסתי קצת לדיכאון בגלל מצב החוסר האונים שנמצאתי בו - אמא שלי מתמוטטת בבית ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.

המפקדים שלי שמו לב שאני נמצא במצב הזה ולכן המליצו שאלך לשיחה אצל הקב"ן (קצין בריאות הנפש), כדי שיהיה לי עם מי לדבר ואולי הוא יצליח לעזור לי.

במשך הטירונות יצא לי לדבר עם רב-סרן, אורי, שהוא מעין חבר קרוב של המשפחה שלנו והוא המליץ לי להוציא כמה שיותר גימלים (מצב בריאותי שמציין אי-יכולת לתפקד) כדי שאפסיד כמה שיותר מהטירונות כדי שיפלטו אותי מהיחידה כמה שיותר מהר.

לכן, מתוך החודש שבו עשיתי את הטירונות שלי, הייתי שבועיים בבית בגימלים שהוצאתי בצריפין (בסיס ליד הבית שלי), כי אם הייתי מוציא גימלים בסיירים (בסיס הטירונות של השיריון) שנמצא 20 דקות מאילת, לא היו שולחים אותי הביתה.

לאחר שהוצאתי שוב ושוב גימלים, הרופא שם לב שאני כל שלושה ימים בא אליו עם בעיה אחרת, אז הוא העמיד אותי במקומי ושאל מה באמת קורה, למה אני בא ומשקר כל הזמן בשביל להוציא גימלים.

סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר שגימלים לא יעזרו לי. זה אומנם פיתרון זמני, אך זה לא יפתור לי את הבעיה. ואז הוא אמר לי משהו שבחיים לא האמנתי שאשמע מרופא בצה"ל:

"תשמע... כל מה שאתה צריך פשוט זה להראות להם שזה דוחק לך ואולי להביא חוות דעת של בעל מקצוע לעניין ואז זה יזרז את העניינים." "איך אני אמור לעשות את זה? אני כל היום מנג'ס למפקדים שלי ואף אחד לא שם עלי."

"אוקי... אני הולך להגיד לך משהו כי אתה כבר בן 19 ולדעתי אתה מספיק בוגר כדי לעשות מה שתרצה עם המידע הזה... לחיל הרפואה יש חוקים מאוד נוקשים. למשל יש חוק שאם בא אלי חייל מסויים (כאן הוא קורץ לי) ואומר לי: 'ד"ר, אני רוצה להתאבד', אני מחוייב באותו רגע להפנות אותו למיון פסיכיאטרי בבי"ח. כשהפסיכיאטר יבדוק אותו, הוא יכתוב שאין לו שום בעיות נפש, אבל הוא נמצא כרגע במצוקה קשה ולכן הוא ממליץ לטפל בעניין שלו במהירות ובעדיפות גבוהה יותר."

אחרי שהתגברתי על השוק הראשוני שרופא אומר לי את זה, החלטתי לעשות את זה.

קרה בדיוק מה שהוא אמר.

הלכתי לפסיכיאטר אזרחי בביה"ח שיבא - תל-השומר ומשם לקב"ן במרפאה הראשית לרפואת הנפש בבסיס תל-השומר.

שם דיברתי עם קב"נית נחמדה מאוד שדיברה עם הקב"ן שלי בבסיס ואמרה לו שהיא מציעה לו שהוא יוציא אותי משם ולא יחכה לת"ש, כי המצב שלי מתדרדר ככל שהזמן עובר, ובנוסף היא נתנה לי חופש עד השיחה המיועדת עם הקב"ן.

הקב"ן שלי, משה וייס, דיבר עם המג"ד (מפקד הגדוד) וסיכם איתו שאני אהיה מוסמך כרובאי 02 (ולא כרובאי 03) ואצא משם ברגע שזה יקרה.

יום לאחר מכן, המ"מ שלי לקח אותי לשטח ושם עברתי סדרת מטווחים שבסופם המ"מ לחץ לי את היד ואמר: "אתה כרגע מוכשר כרובאי 02. מחר אתה חוזר לבסיס, חותם על טופס טיולים ויוצא מכאן."

באותו לילה כל-כך שמחתי שהזלתי כמה דמעות מרוב הקלה.

אבל... כמו שאמרתי קודם... הבטחות של אנשי צבא.

זה היה ביום שני.

נשארתי שם במשך שבוע שלם ואפילו חשבו על להשאיר אותי שבת.

התווכחתי איתם במשך כל השבוע רק כדי שיסכימו לשחרר אותי הביתה, ובסוף הם נכנעו ואמרו שביום ראשון אני מגיע לבסיס, חותם על הטופס ויוצא למז"י (מפקדת זרועות היבשה) לצורך הצבה מחדש.

אבל... באותו יום ראשון כל הפלוגה הייתה אמורה לצאת לשבוע סד"ח (אין לי מושג מה הראשי תיבות, סורי), שזה בעצם שבוע בלתרון שבו עוברים דרך ארץ וכל מיני שטויות כאלה.

הייתי צריך להציק למפקד, למ"מ ולמ"פ שלי בטלפון ולהתחנן אליהם שלא ישלחו אותי לעוד שבוע הרחק מהבית, כי אמא שלי כבר מתמוטטת ואני לא יכול יותר עם זה.

רק ביום שבת בערב (כשאני אומר ערב, אני מתכוון ל 23:55) קיבלתי טלפון מהמפקד האישי שלי שאמר לי: "טוב, שמע שחר. אתה מחר מגיע לשיזפון (בסיס שנמצא ליד סיירים ומשמש בעיקר לאימון מתקדם של השיריון) וחותם שם על כל הדברים בשלישות ויוצא."

"כמה זמן זה אמור לקחת בערך?" "שעה - שעתיים. אתה עוד באותו יום יוצא משם."

באותו יום ראשון עליתי על האוטובוס, בלי שום ציוד עלי ובאמצע הנסיעה המפקד שלי מתקשר אלי ואומר לי: "שחר, שינוי בתוכניות. אתה מגיע לסיירים וחותם שם על כל העניינים."

הגעתי לי לבסיס ולהפתעתי המפקד שלי חיכה לי שם, נתן לי מפתח ואמר לי: "זה המפתח לחדר שלך, לך לשלישות ללירון, היא השלישה הראשית והיא תטפל בך."

הופתעתי קצת לקבל מפתח, כי לשם מה אני צריך חדר אם רק באתי לחתום על טופס וללכת?

דיברתי עם לירון, השלישה, ולהפתעתי היא אמרה שעדיין לא קיבלו עלי אישור ממז"י ושהיא אמורה לקבל אישור כזה רק ב 7 בערב, ולכן כל הפרוצדורה עם הטופס תיעשה רק למחרת.

"כמובן," חשבתי לעצמי. "הבטחות של אנשי צבא."

למחרת הגעתי לשלישות ב 8 בבוקר וחיכיתי חצי שעה עד שהחבר'ה שם יואילו בטובם לקום ולהגיע וכששאלתי את לירון מתי אני אמור להתחיל עם הטופס, היא ענתה לי שהיא עדיין לא קיבלה תשובה ממז"י.

הבנתי שהיא סתם מנסה למרוח אותי, אז סיפרתי לה את כל המצב שלי בבית, את המצב שאני נמצא בו כרגע ושאני שרוי תחת לחץ רב והמצב הזה של אי-ידיעה לא בדיוק תורם.

פתאום, חמש דקות אח"כ, היה אישור.

עשיתי טופס טיולים, ויצאתי משם.

ביום שלישי, ה- 12 לספטמבר (יום אחרי, רק רציתי לתת מעין תחושת זמן), הייתי במז"י.

כאן, מסתיימת תקופה.

[יש לציין שעברתי גם את היום-הולדת האומלל ביותר שהיה לי עד היום בתקופה הזו (6 לספטמבר).]

מכאן והלאה אנסה לקצר בתהליכים ואנסה להזכיר רק עניינים שקרו לי עם הצבא, כי יום אחרי שהגעתי למז"י (ה 13 לספטמבר), לקחתי את עדי, מישהי שהייתה אקסית שלי מכיתה ט' וידידה שרק השנה חזרה משלושת שנות לימודי התיכון שלה בירושלים, לגבעות כדי לראות כוכבים.

באותו לילה התנשקנו ומאז אנחנו ביחד.

מוזר כל העניין שקורה בנינו... כי כרגע מה שאני מרגיש זה שילוב של האהבה שהרגשתי אליה פעם לאהבה שאני מרגיש אליה היום, ואני מרגיש כאילו אני מכיר אותה כל החיים...

זו ההרגשה הכי נהדרת בעולם.

אזכיר אותה בפוסט הזה רק כשאהיה חייב, כי מגיע לבחורה הנפלאה והמקסימה הזו ולזמן הנהדר שביליתי איתה פוסט ואולי בלוג נפרד, לכן אנסה להתמקד רק בענייני הצבא.

העברתי את השבוע הראשון שלי בבסיס מז"י בתור עציץ.

הייתי אמור להיכנס לתפקיד מכפיש בתור מש"ק נתונים במדור כוח-האדם בשיריון, אבל לא היה לי עדיין סיווג ביטחוני, לכן פשוט הגעתי בבוקר, לא עשיתי כלום ונשארתי שם עד 4.

באותו זמן, אורי, הרב-סרן במודיעין שאחראי על כוח-האדם שם (הבחור שהזכרתי קודם שעזר לי לצאת מהשיריון), אמר לי שהוא רוצה למשוך אותי למודיעין ולכן אצטרך ללכת ולבקש מהמפקד שלי ומהרמ"ד (ראש מדור) לצאת לבקו"ם ומשם הוא ידאג שאגיע למודיעין.

אמרתי את הדברים האלה למפקד ולרמ"ד שלי שפתאום בין-רגע החליט שאין להם תקנים כדי להחזיק אותי והם שוקלים לשלוח אותי לצפון בתור מסופח לחיל החימוש, לכן אני צריך להיות אסיר תודה על כך שהם מחזיקים אותי שם.

(שקר מוחלט, אגב).

לכן, ביקשתי לראות קב"ן כדי להתמרמר קצת על היחס שאני מקבל שם.

ביום רביעי וחמישי של השבוע שלאחר מכן אמא שלי הייתה צריכה לעבור בדיקות מסויימות שקשורות בגרורות של הסרטן שהיה פעם שגילו אצלה ובגלל שהבדיקות הללו מערבות הרדמה היא לא יכולה לנהוג בחזרה לבד, לכן היא צריכה שאבוא איתה.

דיברתי עם המפקד שלי ביום שלישי על הנושא ואמרתי לו שיש לי את הטפסים הרפואיים בקשר לעניין והוא פשוט אמר: "אין צורך. אני מאמין לך."

אז את יום רביעי וחמישי שלי העברתי בלקחת את אמא לבדיקות ובחזרה, ואז הגיע ראש השנה.

יום ראשון היה חופש, ולכן הגעתי בחזרה לבסיס רק ביום שני.

כשהגעתי המפקד שלי שואל אותי: "איפה לעזאזל היית?"

"מזתומרת איפה הייתי? בראש השנה?" "לא, אידיוט. לפני זה. איפה היית שבוע לפני זה?" "הייתי בבדיקות עם אמא שלי, אמרתי לך על זה ואמרת שזה בסדר!" "לא אתה לא. בחיים לא שמעתי אותך אומר משהו בנידון." (אני קצת בשוק): "תגיד לי, אתה צוחק עלי?" "לא. אתה תצטרך לעלות למשפט על נפקדות. לך לרמ"ד בנתיים."

כשנכנסתי לרמ"ד הוא שאל אותי לפשר הדבר, הסברתי לו והוא אמר:

"אפילו שלאמא שלך יש בדיקות, אתה לא יכול לעשות כל מה שעולה לך בראש בצבא. אתה צריך ללמוד לקבל אחריות ולהודיע מראש." "אבל הודעתי!"

"בן (המפקד שלי) אומר שהוא לא דיבר איתך בכלל על זה. אתה רוצה להגיד לי שהוא משקר לי?" "כן!" "טוב, זה כבר יותר מידי חוצפה ממך. אתה עולה למשפט על זה."

לאחר שיצאתי מהחדר שלו יצא לי לדבר על העניין עם אחד החברים שרכשתי במדור שסיפר לי שהרמ"ד עוזב עוד יומיים והוא ובן החליטו שבגלל שאני רוצה לעזוב את החיל לטובת מודיעין זה אומר שהם יאבדו תקן, ולכן הם החליטו שהם ישאירו אותי שם בכל מחיר, אפילו אם זה אומר לדפוק אותי בכלא.

היה לי באותו יום משפט, ובמשפט המפקד שלי העיד ופשוט שיקר לסגן-אלוף בפנים.

אני כמובן אמרתי את מה שהיה לי להגיד, אבל זו המילה שלי מול מילה של סגן.

אז יצא שלא רק שדפקתי נפקדות, גם שיקרתי.

קיבלתי על זה 17 יום בכלא.

באותו יום שיחררו אותי הביתה כדי שאחזור עם ציוד למחרת ואעבור כשירות מעצר (בדיקה שכל אחד שנכנס לכלא צריך לעבור בכדי לראות אם הוא במצב בכדי להיכנס לכלא).

יצא לי לדבר עם אורי (הרב-סרן) והוא אמר לי שהדרך היחידה שלי להגיע עכשיו למודיעין היא דרך פרופיל 45 נפשי שינתן דרך קב"ן ובגלל שהוא קצין כוח-אדם, הוא יכול להחליק את זה בלי בעיה.

אבל... להחליק כלא זו לא אופציה ולא יוכלו לקבל אותי למודיעין אם אכנס לכלא, לכן עלי לעשות כל מה שביכולתי כדי שלא אכנס לשם, אפילו לאיים בהתאבדות.

מפעת עובדה זו ובגלל שאם הייתי נכנס לכלא למשך 17 יום אמא שלי הייתה מתמוטטת לגמריי, החלטתי שלכלא אני לא נכנס.

למחרת (יום שלישי) הגעתי לכשירות מעצר אצל רופאת הבסיס.

אמרתי לה שאני רוצה להתאבד ושאני אפגע בעצמי אם היא תחליט להכניס אותי לכלא.

אחרי קרוב ל 45 - 50 דקות של שיחה איתה, היא החליטה שאני כשיר מבחינה רפואית להיכנס לכלא אך לא מבחינה נפשית ולכן היא רוצה שאעבור הערכה אצל קב"ן שיקבע אם אפשרי לשלוח אותי לכלא.

היא הביאה לי הפניה דחופה לתל-השומר (המקום שהייתי בו פעם שעברה) בערך בשעה 10, התקשרה למפקד שלי ואמרה לו שיסדר כמה שיותר מהר רכב כדי שיסיע אותי לשם, כי זה דחוף.

הוא אמר שלא מעניין אותו ושיהיה רכב רק בסביבות 4 ושאחכה בסבלנות עד אז.

...

הרופאה צעקה עליו ועל הרמ"דית החדשה (ההוא השתחרר, זוכרים?) שיסדרו רכב כמה שיותר מהר, אבל כלום לא עזר.

יצאתי משם רק ב 4.

חייל שמאיים להתאבד וצריכים להבהיל אותו באופן דחוף לפסיכיאטר צבאי צריך לחכות 6 שעות. העיקר שדואגים לי...

בסופו של דבר, הגעתי לצריפין ובמקום לראות קב"ן הפנו אותי לפסיכיאטרית הראשית שם.

סיפרתי לה את כל המקרה מההתחלה ועד הסוף והיא החליטה שהיא מעדיפה שלא אכנס לכלא, לכן נתנה לי שבוע גימלים (עד מוצאי יום כיפור - יום שלישי, ה 3 לחודש) כדי שארגע ואז נוכל לדבר כמו שצריך.

בנתיים היא התקשרה לרמ"דית שלי ואמרה לה שהיא "ממליצה בחום, בתור פסיכיאטרית צבאית, שהיא (הרמ"דית) תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לבטל לי את העונש, כי הוא לא במצב של להיכנס לכלא."

לקחתי את השבוע הזה בכדי באמת להירגע ובעיקר לבלות זמן עם עדי, וכשהגעתי אליה (הפסיכיאטרית) לאחר מכן התקשרנו לרמ"דית שאמרה שהעונש לא בוטל.

באותו רגע פשוט התמוטטתי.

הפסיכיאטרית החליטה שהיא לא רוצה שאמשיך לסבול, ושהיא מעדיפה שאהיה בבית, אעבוד ואנסה לעזור לאמא שלי ככל שאפשר במקום להיות בצבא, אז היא נותנת לי פרופיל 21, ולא יעזור בית-דין.

היא התקשרה לרמ"דית ודיברה איתה במשך קרוב לחצי שעה ובסוף שיכנעה אותה שבגלל שאני גם ככה יוצא מהצבא לא מגיע לי לסבול 17 יום בכלא.

ב 15 לחודש הייתה לי ועדה רפואית, ב 16 השתחררתי.

בנתיים אני מחפש עבודה וישנם שני מקומות ששוקלים על להעסיק אותי בתור מנהל רשתות: המפעל הראשי של יפאורה (החבר'ה שמייצרים את תפוזינה וספרינג) ואיזה מישהו עם חנות מקומית כאן בנס-ציונה.

זה בערך מה שעבר עלי בשלושת החודשים האחרונים.

השמטתי המון קטעים ולא ציינתי הרבה פרטים כי גם ככה הפוסט הזה יותר מידי ארוך... אבל אני רוצה לציין, כדי שכולם ידעו, את האנשים שהיו שם בשבילי כל רגע ושניה בתקופה הזו ודאגו, למרות הכול, לשמור לי את החיוך על הפנים:

גיא שפירא ובן בקרמן - חבריי הקרובים והטובים שתרמו לי מחוכמתם הרבה ומניסיונם הצבאי והיו שם כל פעם מחדש כדי לעזור לי בדילמות שלי.

אמנון ברנע - חבר קרוב שסובל גם הוא מאין-ספור בעיות עם הצבא והיווה כתף בשבילי מתי שהייתי צריך אותו.

אורי פנירי - קצין המודיעין שכל-כך ניסה לעזור לי ותרם מזמנו ומכוחו הצבאי בכדי לנסות לדאוג שיהיה לי הטוב ביותר.

עדי קגן - אהובתי. שהייתה שם בכל שניה ושניה ועזרה לי מעל ומעבר ודאגה לשמח אותי ולדאוג שיהיה לי תמיד חיוך על הפנים ("שחר, אוהב אותך גם אם תהיה אסיר נמלט").

אל תדאגו, אתם תראו עוד ממני, יש לי עוד הרבה דברים לכתוב על התקופה הזו.

עד כאן ממני להיום.

אני הייתי שחר,

ואני מאושר.

(אה, ואתם לא)

(כאילו, אולי אתם מאושרים)

(אתם פשוט לא שחר)

(באמת, לא יעזור לכם)

"Despite you we could be the saviours of our time

This our righteous crusade

Healing those who suffer

There is nothing left for you to take here."

Mendeed - The Black Death