אחרי הרבה זמן של כתיבה כאן, החלטתי שבא לי לנסות משהו חדש, כתיבה "אומנותית" כביכול.
אז עשיתי מעין מונולוג כזה בין בנאדם מכור לבין המצפון שלו.
אתם יכולים להתיחס אל הקטע בתור כל התמכרות שתחשבו עליה: התמכרות לאוכל והניסיון להיכנס לדיאטה, התמכרות לסמים \ סיגריות \ אלכוהול והניסיון להיגמל. אפילו התמכרויות הזויות כמו התמכרות למחשב, התמכרות לבגידות או התמכרות לפורנו.
בקיצור, כל התמכרות שתצליחו לחשוב עליה.
כמובן שאפשר להתיחס אל ה"היא" כ"הוא" (כן כן, הקטע נכתב בלשון זכר אך מיועד גם לנקבה, אני פשוט ממש שוביניסט).
מקווה שתהנו (גם אתם, בשורות האחרונות).
אולי דיי?
אלו בדיוק המילים שיוצאות מהפה שלך אחרי כל פעם שאתה עושה את מה שאתה מנסה לשכנע את עצמך שממזמן כבר הפסקת.
מילים שאיתן לא ברור את מי אתה מנסה לשכנע, את עצמך או את מי שנמצא כרגע בחדר, למרות שאתה כולך לבד.
לבד.
זו התחושה שאתה מרגיש אחרי כל פעם כזו.
נכון, תוך כדי זו התחושה הכי טובה בעולם, אבל מה עם האשמה של אחר-כך?
למה לא הפסקת עם זה בכל עשרות הפעמים שאמרת לעצמך שהפעם היא האחרונה?
למה לא הפסקת עם זה הפעם?
למה אתה צריך להגיע לאותו מקום של סבל לאחר-מכן כשאתה קולט מה כרגע עשית.
אבל לא... אתה לא מכור. מה פתאום!
הרי אתה יכול להפסיק עם זה מתי שתרצה.
הנה! מעכשיו זה לא יקרה שוב.
עד מתי? עד הפעם הבאה? ואז מה? תמשיך לתרץ לעצמך תירוצים כמו "הייתי חלש", "הייתי חייב" או "הייתי בדיכאון"?
מתי תבין שאתה רק משקר לעצמך?
מה איתה?
היא יודעת מכל הסיפור?
אוהו... מה קרה פתאום? מתבייש? מפחד?
אה... אתה פשוט לא יודע איך היא תגיב. אולי היא תיגעל מזה? אולי עכשיו היא תסתכל עליך אחרת? אולי עכשיו היא תבין מה שאתה באמת? מכור.
היא תחיה עם זה, הא? שוב אתה משקר לעצמך?
בסדר, אז כולם עושים את זה וכולם עברו את השלב הזה מתישהו בחיים שלהם, אולי אפילו עדיין עוברים אותו. בדיוק כמוך יש עוד מיליון אנשים שמתמודדים עם ההתמכרויות שלהם.
אבל אתה יותר טוב מהם, לא?
זה לא מה שאתה מנסה להגיד לעצמך כל הזמן? זה לא מה שאתה מנסה להראות לעולם?
ובמיוחד לה...
היא, שהיא כל-כך מיוחדת וחשובה לך, אתה מעז לגרום לה להרגיש ככה?
אם היא לא יודעת אתה חושב שזה הופך את זה לבסדר? ללגיטימי?
עד מתי תמשיך להחביא את זה ממנה?
תודה בזה, אתה סתם עוד מכור...
הגיע הזמן להילחם בזה...
אז תוציא את היד מהמכנסיים ותפסיק כבר לגרבץ!
מוגש כשירות לציבור מפי אנשים שממש נמאס להם לראות אנשים אחרים מגרבצים.
כיאה לשחר, הייתי חייב לדחוף משהו מצחיק בסוף, אבל התכוונתי לכתוב אותו כקטע רציני כזה, ככה שאתם יכולים להתעלם משתי השורות האחרונות. מה שמתחשק לכם.
עד כאן ממני להיום.
אני הייתי שחר,
ואתם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
