פסוקו של יום

אהלן.

התחלתי לעבוד לפני כמה חודשים בבזק, בתור תומך טכני ב ADSL.

המוקד נמצא ברחוב הרצל בת"א, וכדי להגיע לשם אני לוקח כל יום את קו 201 שבתכלס יוצא מרחובות עד התחנה המרכזית החדשה בת"א.

הוא גם נוסע דרך כביש תל-אביב הישן, ככה שיש המון פקקים.

והוא גם עוצר כל תחנה, ככה שהנסיעה נורא איטית.

בקיצורו של עניין, אני צריך לצאת מהבית שעתיים לפני המשמרת.

עייף לי...

וואי, לא יודע למה, אבל ההקדמה הזו נראית לי מזה מיותרת.

כאילו, בתכלס אני סתם כותב את זה. אף אחד לא הולך לקרוא את זה (וטוב שכך), אז בשביל מי ההקדמה הזו?

טוב, לאדע.

אולי אני מנסה לעשות לעצמי קצת סדר בראש.

עבדתי היום.

משמרת מ 9 בבוקר עד 5 בצהרים (מה שאומר שיצאתי מהבית ב 7 בבוקר וחזרתי ב 6 וחצי בערב).

מחר חופש. החלטתי שלא מתאים לי המצב של ה 5 משמרות בשבוע, אז ירדתי ל 4. אז מחר חופש.

אתמול הייתי בים.

היה רע.

התחיל נורא נחמד, נגמר רע.

אני לא יודע אם הסגנון כתיבה שלי נהיה עילג בגלל משהו מסויים, או בגלל שלא כתבתי הרבה, או סתם בגלל שאני קצת מוטרד עכשיו.

אני סתם מנסה לסדר לעצמי דברים בראש.

זה כמו לקחת דף ולרשום ראשי פרקים, רק בקצת יותר פירוט.

בתשעה חודשים האחרונים החיים שלי דיי סבבו סביב עדי.

כן, אותה עדי שנכתב אודותיה פלאים והרים וגבעות ב"צבא צבא צבא" (אין לי כוח לשים לינק).

אין לי כוח להתחיל לפרט לגבי איך עבר כל חודש, או איך עברה החצי שנה האחרונה, או אלוהים יודע מה.

(היה, ועדיין מושלם, למי שבכל מקרה רוצה לדעת)

אני רק אגיד שהיא הבנאדם הכי נפלא שיצא לי להכיר.

בנאדם אינטיליגנט כל-כך, מקסים ומתוק כל-כך ואני אוהב אותה יותר מכל דבר בחיים שלי!

היא השתנתה לי בזמן האחרון.

לא יודע למה.

אולי זה בגלל שדרשתי ממנה יותר מידי.

אולי זה אני שהשתנתי.

לא יודע.

היא נורא התלהבה ממני פעם.

רצתה לדעת כל שניה מה אני עושה.

כל ערב שהיינו מדברים, היא הייתה מתחקרת אותי על כל דקה ודקה מהיום שלי ומאיך שהרגשתי בכל דקה, פשוט כדי לדעת.

כדי להצליח לפענח אותי אולי...

או אולי סתם, כי עניין אותה.

אני זוכר שפעם אחת ישבנו על החוף והיא פשוט בכתה מאושר על זה שאני איתה.

היה לי קצת קשה עם זה בהתחלה, כי אני לא רגיל שאנשים מתעניינים בי. שאנשים חוקרים אותי.

אני רגיל שאני זה שנמצא שם בשביל אחרים, לא שמישהו שאשכרה נמצא שם בשבילי.

בגלל זה המצב הזה כל-כך הקסים אותי.

(אוך.. אני כל-כך אוהב אותה)

היא דאגה הרבה יותר פעם.

דאגה שהיא תאבד אותי. שהיא לא טובה מספיק.

היא אף פעם לא הייתה לוקחת את מה שיש בנינו כמובן מאליו.

היא לא הייתה לוקחת את זה שנישאר ביחד לנצח כמובן מאליו.

כל פעם אחרי שהיינו שוכבים, היא הייתה שואלת אותי איך היה, רק כדי שאגיד לה שהיא הכי מדהימה והכי נהדרת שהייתה לי בחיים.

רק כדי שאחמיא לה. כדי שהיא תשמע כמה הגבר שהיא הכי אוהבת בעולם, הגבר שהיא אוהבת יותר מהחיים שלה, נהנה איתה. כמה הוא חושב שהיא יפה. כמה הוא חושב שהיא מקסימה ונהדרת ומדהימה וכמה הוא רוצה לבלות איתה כל דקה וכל שניה מהחיים שלו.

כל סוף-שבוע היא הייתה מבקשת שאכין לה מעין דו"ח בעל-פה על איך היה, אם נהנתי והכי הכי חשוב, איך היא הייתה. אם היא הייתה בסדר. אם היא גרמה לי לחייך מספיק. אם היא נתנה לי מספיק תשומת לב. אם אני חושב שהיא מקסימה הכי בעולם. (איך אפשר שלא?)

יש לה צבא עכשיו.

אנחנו מדברים פעם או אולי פעמיים ביום, והשיחות שלנו בד"כ לחוצות.

חשבתי בהתחלה שזה בגלל זה.

חשבתי שמשהו כמו חודשיים לפני שהיא התגייסה היא סתם הייתה בלחץ מהעבודה ומהגיוס שהתקרב ומהמיונים, ולכן הראש שלה נדד למקומות אחרים.

אני המון המון בשבילה בזמן האחרון.

קרו לה הרבה מקרים בחיים שגרמו לה להגיע למצב דיי ניורוטי ופיוז נורא קצר, והרבה פעמים הפיוז הזה מתפוצץ עלי.

אז לקח לנו הרבה זמן להתרגל לזה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע למצב שבו אני מרגיע אותה, לא משנה כמה היא מעוצבנת.

לא משנה כמה היא עצובה.

לא משנה כמה היא מצוברחת.

אני מרגיע אותה. אני דואג שהיא תחייך. אני דואג שהיא תהיה מאושרת.

וזה הכי טוב לי בעולם.

אני מצליח לגרום לאושר שלי לחייך. מה עוד צריך?

נעלם.

הרבה זמן לא שאלו אותי מה שלומי.

איך היה היום שלי.

הרבה זמן לא שמעתי התלהבות בקול שלה בקשר למשהו שהכנתי לה.

בקשר להודעה קולית שהשארתי לה ובה אמרתי לה כמה אני אוהב אותה.

לגבי סתם הודעה ששלחתי לה כשרציתי להעלות לה חיוך על הפנים.

לגביי... בעיקר לגביי..

שוב, אולי זה אני שהשתנתי. אולי התרגלתי לזה שהיא התלהבה ממני כל-כך בהתחלה שכשדעכה לה קצת ההתלהבות זה נראה לי ממש מוזר.

אני מקווה שלא דעכה לה ההתלהבות.

אני מקווה שסתם עוברת עליה תקופה ושההתלהבות תחזור.

היא אוהבת אותי, אתם יודעים?

יותר מהחיים שלה.

באמת! אי פעם בחיים שלה היא לא אהבה מישהו כמו שהיא אוהבת אותי.

ואין לי מושג כמה היא מוכנה להקריב בשבילי, אבל אני יודע שזה הרבה!

חסר לי.

חסר לי העניין שלה באם אני נהנה ממשהו.

באם היא מנשקת אותי מספיק.

באם היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי מספיק.

באם היא טובה במיטה.

היא מתעניינת בי, וכשאני במצברוח רע, היא עושה כל מה שהיא יכולה באותו רגע כדי לעזור לי.

היא באמת דואגת לי.

אבל... זה כאילו נעלמה ההתלהבות.

מכירים את המצב הזה שמישהו אומר לכם: "וואי, אתה לא מתקשר אלי. אולי תתקשר יותר?"
ואז אתם מעבירים את כל היום בלחשוב רק על "אני אתקשר. אני אתקשר. אני אתקשר" עד שאתם חושבים על זה כל-כך הרבה שאתם שוכחים?

ואז זה שוב קורה?
נראה לי שזה קרה לה.

כי היו כמה פעמים שהערתי לה על זה לפני שהתיאשתי והחלטתי שאפסיק.

יכול להיות שזה רק הזין עוד דלק למדורה.

יש לי המון קטעים לא בסדר במערכת יחסים הזו.

אני מתיחס אליה כמו נסיכה, כמו מלאך, כמו אוצר יקר מכול.

אבל אני עושה את זה יותר מידי.

אני מרגיש שזה מעיק עליה.

אני יודע שזה מעיק עליה.

אולי אני צריך להתקשר פחות?

אני מרגיש שהיא מתקשרת אלי פעמיים ביום רק כי זה הרגל. כי אני צריך את זה. ואם היא הייתה יכולה היא הייתה מעדיפה לדבר איתי רק פעם ביום, בלילה לפני שהיא הולכת לישון.

אולי אני לא אתקשר אליה במשך כמה זמן, כדי לא להציק לה?

כדי לרדת לה קצת מהגב...

וגם עם ההודעות נראה לי שאצמצם קצת.

חבל לי.

יש לי כל-כך הרבה אהבה בי לתת לה.

כאילו, היא שלי עכשיו. אני שלה.

רק שלה.

אני רוצה לתת את האהבה שלי רק לה, לא לאף אחת אחרת. אין לי אף אחת אחרת ואני גם לא רוצה.

את כל האהבה שלי רק לה.

אבל זה כמו להכין המון המון המון אוכל למישהו, ולראות אותו אוכל 3 ביסים וזורק את השאר, לא כי זה לא טעים לו, כי הוא שבע.

זה מתסכל מידי פעם שיש לי כל-כך הרבה אהבה לתת לה, אבל אני מרגיש שאסור לי.

אני לא רוצה להכביד עליה.

אני לא רוצה שהיא תתפוצץ.

מספיק קשה לה עם הכמות שאני נותן לה עכשיו, אני לא צריך להגזים עוד.

אני לא רוצה להגיד לה את כל הדברים האלה.

אני לא יודע לאן זה יוביל, אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שיש משהו לא בסדר איתה.

אני לא רוצה שהיא תשב לה בבית ותתחיל להריץ סרטים בראש ולראות איפה היא לא הייתה בסדר.

כי היא בסדר.

איפה היא יכולה להשתפר.

כי אין. היא מושלמת.

אני אוהב אותה יותר מידי בשביל זה.

אני חושב שאנסה להשתנות.

אשמור קצת על פרופיל נמוך בזמן הקרוב...

אנסה לתת לה ליזום יותר אהבה.

אני חושב שזה מצב שבו שנינו נוכל לנצח.

יש בה פשוט כל-כך הרבה אהבה שהיא לא משחררת.

אולי בגלל שאני חונק אותה עם האהבה שלי.

ככה גם היא תוכל לשחרר את האהבה שלה, ואז אני אוכל לקבל את האהבה שלה.

כולם מרוויחים.

(יש לי כל-כך הרבה מזל שנפלתי על מישהי כזו... בחיים לא הייתי מוצא משהו יותר טוב)

יש עוד בעיה. היא מרגישה כאילו היא כופה עלי דברים.

אני כל הזמן רוצה לדעת מה דעתה, כי זה מעניין אותי.

אני רוצה לדעת מה היא חושבת.

אז בגלל שאנחנו מסכימים על אותה דעה, היא מרגישה כאילו שאני מסכים רק כי היא אמרה את זה.

מצחיק...

זה כאילו החלפנו תפקידים.

פעם היא הייתה בדיוק ככה, ואני הייתי מרגיש ההפך.

טוב.

אני צריך להתחיל להיות יותר אסרטיבי.

לתת לה לרדוף אחרי קצת.

להיות "גבר". להתחיל להחליט.

להגיד לה בדיוק פה ושם מה עושים, מה הולך להיות.

אין יותר לבקש, יש להגיד.

אבל עם הכי נימוס והכי התחשבות שיש.

לא בצורה רעה ומניאקית, בצורה טובה.

אבל בהחלט שינוי.

מאמי שלי.

אני לא יודע אם את עדיין מקבלת עדכונים באימייל בקשר לבלוג.

אם כן, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך יותר מהחיים שלי.

זו הסיבה היחידה שאני רוצה להשתנות בשבילך.

אני רוצה להשתפר ולהיות טוב יותר, כדי שיהיה לך יותר טוב.

כדי שיהיה לך יותר טוב איתי.

כדי שיהיה לנו יותר טוב ביחד.

אני יודע שזה מלחיץ אותך עכשיו, מלאך מתוק שלי.

אז בואי תקחי נשימה עמוקה.

תירגעי.

תדמייני שאני מלטף אותך בעורף, כמו שאת אוהבת.

ועכשיו תקראי את זה מהתחלה בטון טוב.

בטון קוצ'י כזה.

אם עוד מישהו חסר-מזל נקלע לכאן ואשכרה קרא עד הסוף:

תודה רבה.

באמת, הכי בעולם.

עד כאן ממני להיום.

אני שחר,

והלכתי לישון (אני פאקינג עייף!)