כשאני צופה מעבר למסך,

אולי המסך צופה מעבר אליי,

ורואה את הילדה

שצווחת "כן כן!”

ושמחה לראות את הזוג,

אבל,

אולי הם ראו יותר?

הם ראו את בקבוק הוודקה?

את הגלולות?

את העתיד של ה"לא לא!”?

של הכל כך לבד?

של הכל כך

שונה.

אולי יכלו לעצור את הזמן

ולומר,

אל תלכי לשם

את כל כך קטנה,

אל תפתחי את הדלת הזאת

אם יכלו,

בטח כבר היו אומרים לי

אז ביליתי חצי יום בלבהות

בעלים

לבהות באנשים, שאולי

אני לא שווה כלום

לעומתם

כי הם צוחקים

ואני לעולם לא אוכל

והם אוכלים

ואני לעולם לא אוכל

והם משחקים

בונים גיבורים

ולא בא לי

פשוט לא בא לי

הסכין היפנית נועדה לפתוח קופסאות

לחתוך במהירות את העור

העבה של המסקינטייפ

להעביר ולהחליש את הרגשות

של יריעת הפלסטיק

להכאיב היטב לקרטון

לגרום לשולחן לבכות

ברחמים עצמיים

עד שמה שנשאר

זה קליפה קטנה וחסרת

אונים

שמייללת

עד שכל השכנים שומעים

שקעים חשמליים

מסתכלים עלי בתחינה

העט שלך?

דחוף אותו פנימה!

אבל אני לא רוצה!

אני רוצה להיות מרוצה

אני רוצה להיות

אני רוצה

אני רוצה יום אחד

להיות לא טראגית

אבל הפצעים

או הפצעים

מסתכלים בקנאה על

הצלקות

היו רוצים להסגר

להסתתר

מתחת לעור חיוור

אני רוצה להיות

לא טראגית

לא היסטרית

אבל המכתבים הפתוחים

מדממים דמעות

לאור המכתבים שלעולם לא נכתבו

אני רוצה

לא טראגית

לא טראגית

אני יודעת

שמחר אתעורר שונה

אבל זה לא משנה

שהיום אני בוכה

כשאני לא ישן

הזין שלי לא עומד

הוא פשוט יושב שם

מדוכא

למה אתה לא עושה משהו?

אני רוצה להנות

אני רוצה להשתוקק

אבל אין שום רגש

הדם שבי כבר לא זורם

חיותי נמקה

פרחיי מאירים את האדמה

בעלי כותרת צבעוניים

חסרי בית

כשאני מתעורר בבוקר

הוא מתעורר יחד איתי

אבל אז הולך לישון

קומה

קומה

קומה

יום אחד אני לא אתעורר

והוא ימשיך להיות מה שהוא היה תמיד

דפנה קם ממיטתה,

דפנה צופה בטלוויזיה,

על מישהי שסיימה מרתון

על מישהו שאכל המבורגר מקרטון

דפנה יוצא החוצה,

אנשים מטיילים עם ארון ברצועה,

לוקחים אותו לפארק,

משחקים איתו מחבואים

מאכילים אותו עצמות וחטאים.

דפנה יושב בבית קפה,

אנשים יושבים על עצבים,

משחקים שש בש על עניינים ביטחוניים,

מאכילים את עצמם שירים וסרטונים על חתולים.

דפנה הולך ללימודים,

אנשים לומדים על עצמם,

אנשים משחקים מחבואים עם המרצים,

אנשים מלקקים אחד לשני את האצבעות,

מתרכזים בעצמם למוות.

דפנה חוזר לחדר בוכה,

נמאס לו מהמציאות,

נמאס לו ממשחקים,

נמאס לו ממרצים וליקוקים,

דפנה קושר לולאה לחבל,

הוא לא בוכה רק מסתכל,

ככה יכול להראות הסוף,

דפנה ...