ישבתי היום ודמיינתי את גן העדן ואת הגיהנום.
בגן העדן ישבתי על כיסא לבן, מול מכונת כתיבה תכולה ולבנה, שהוצבה על שולחן לבן ומעליו מדפים לבנים. מאחוריי הייתה שידת מגירות גבוהה, וכמובן - איך לא, לבנה.
מהחלון נשקף הים התמידי והקבר של הכלבה שלי, שמתה הרבה לפניי.
היא גם הייתה שם איפשהו. היא תמיד כאן.
את החדר אפף ריח הדפים והדיו הטרי שיצאו בחום מן המכונה, שהתערבב עם ריח של בושם מיוחד.
לאוזניי הוצמדו אוזניות ומוזיקה השתנתה בהן בקצב מסחרר. כל סגנון אפשרי בקע מהן.
בגיהנום הכל היה זהה.
אבל היה שקט.
היה שקט מוחלט.
לא הייתה תנועת מכוניות מחוץ לחלון, לא היו צלילי הים. מכונת הכתיבה נותרה דוממת גם כשהקלדתי במרץ, בעוד שהיא אמורה להפיק את הצליל הכל כך ממכר שלה, לא היו שירים באוזניות, לא נביחות כלבים ולא היו קולות מלאכים בין לבין...
היה שקט.
***
כשאני מבקשת מאנשים שקט, זה לעולם לא יהיה שקט מוחלט.
אני אגיד תמיד "אני רוצה את השקט שלי"
שכולל בתוכו את כל הצלילים שתמיד ירגיעו אותי.
אז בבקשה עולם, תן לי את השקט שלי...
תן לי לפחות את זה, כי חוץ מזה - את הכל, אני עוד רגע אחד קטן ממש מאבדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
