אני יודעת שהנושא החם הזה כבר עבר, אבל ממש רציתי לכתוב פוסט שקשור אליו, אז תתמודדו.
האוסף שלי הוא אוסף קצת מוזר...
אבל כדי לספר לכם עליו, אני צריכה שתשתמשו קצת בדימיון שלכם.
תתארו לכם עולם יפה...
סתם סתם, אבל תתארו לכם זיכרון אחד טוב שלכם.
אני בטוחה שיש לכם, לפחות זיכרון טוב אחד מאדם מיוחד, מרגע נחמד, משהו שעשה לכם טוב.
עכשיו שימו אותו בתוך קופסא יפה ותחפשו אחד נוסף...
מצאתם? יופי!
שימו גם אותו בקופסא..
תחזרו על הפעולה הזאת שוב ושוב עד שהקופסא מלאה, ואותה תכניסו אל תוך מגירה מיוחדת, עם עוד כל מיני זיכרונות שגדולים מידי בשביל להיכנס לקופסא.
זה האוסף שלי, יש לי קופסא, בתוך מגירה, שמוקדשת לדברים שעושים לי טוב; לתמונות, למכתבים, לשירים, לקבלות, לקטעים ואפילו לכרטיסי סרטים/כרטיסי טיסה/כרטיסי רכבת.
הכל...
כל מה שאי פעם גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, לכמה דקות אפילו, נמצא שם.
כל דבר קטן שהסב לי אושר, נמצא שם.
כל דבר שהשפיע עליי, במידה מה, נמצא שם.
במובן מסוים, במגירה הזאת ובקופסא הזאת יש את כל החיים שלי... הכל.
למגירה הזאת יש שם... קוראים לה מגירת סיון, כי האנשית (כן, יש מילה כזאת. אם לא עפ"י השפה העברית, אז לפי השפה הנינאית. אישה קטנה. כי היא לא ילדה, והיא לא נערה, והיא לא בחורה והיא לא אישה, היא מיוחדת ומעל לכל הגדרה שקיימת, אז היא אנשית.) הזאת היא מי שהביאה לי את ההשראה למגירה הזאת, לקופסא הזאת, וגם זאת שהביאה לי את רוב הדברים שנמצאים שם חח כולל את הקופסא עצמה.
אני פותחת את הקופסא הזאת כשקצת עצוב לי, וכשאני מרגישה שאני לא ממש אני... ואז אני רואה את כל הדברים האלה שגרמו לי לחיוך, ואני מבינה שאני ניצחון, כי עברתי את כל הדברים הקשים בזכות כל מה שיש בקופסא הזאת.
אמא שלי מוצאת את הנטייה שלי לאסוף את הדברים הקטנים האלה כאובססיה, אבל זה לא... היא פשוט לא מבינה שזה הכל.
האמת נמצאת בפרטים הקטנים, האושר לא נמצא באוויר, אלא בדברים הקטנים האלה שמחזיקים אותו... כמו שבלי הזרת של הרגל היינו מאבדים כל יציבות.
הפרטים הקטנים חברים, הפרטים הקטנים.
זה נשמע קצת מוזר, אבל זה לא...
יש לי את כל החיים שלי בתוך מגירה אחת, מגירת סיון. המגירה המיוחדת ביותר שהעולם ראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
