אני לא רוצה לדבר עליהם, ועל המוות שלהם.
זה לא אומר שאני לא אעשה את זה.
אבל אני לא רוצה.
אני באמת לא רוצה להודות בזה ששלושה נערים נחטפו ונרצחו בדם קר.
אני פשוט לא רוצה.
אדם חכם אמר לי, שהחיים מכילים את ההורים שלנו, את המשפחה שלנו, את מי שאנחנו, את הילדים שיהיו לנו, את השמש, את השמיים, אפילו את הים והציפור שבדיוק עברה מעל הראש שלנו.
כשהורגים אדם - הורגים חיים.
כשאדם נהרג, כל העולם שלו, כל החיים שלו, מתים ביחד איתו.
כשאדם נרצח, כל העולם שלו מתפרק, כל החיים שלו צונחים אל תוך סוג של תהום.
שלושה עולמות התפרקו.
שלושה עולמות שעדיין לא הספיקו לבנות את עצמם עד תום, שלושה עולמות שלעולם לא ישובו.
זה גורם לי להיות עצובה.
זה לא סוד שהדעות הפוליטיות שלי ימניות בעיקרן, אני חושבת שכל המדינה צריכה להיות שלנו, שהם צריכים לעוף מכאן לעזאזל.
אבל הפעם, הפעם זה באמת קיצוני.
הפעם אני מייחלת לרגע שהממשלה שלנו תפנים שאין עם מי ועם מה לדבר, שהכל אטום.
הם כמו הילד הבריון הזה, שלא מבין מגיל קטן שאסור לגנוב מסטיקים מהקיוסק, וזה רק הולך ומחמיר עם הגיל שלו, ובסוף הוא גם רוצח וגונב ואונס.
זה בדיוק ככה. והמצב רק ילך ויסלים.
למה אף אחד לא באמת מבין את זה?
יודעים מה? אני מתגייסת בעוד 16 יום לשירות קרבי של שלוש שנים, דין אישה כדין גבר.
היום אישרתי שיקדימו לי גיוס.
הייתי אמורה להתגייס בעוד ארבעה חודשים וביקשתי הקדמה, מהסיבה הפשוטה - אני רוצה להיות שם. אני רוצה להילחם, אני רוצה להיות בין אלה שיביאו את השקט למדינה הזאת.
חיילת קרבית זה מה שרציתי להיות מאז ומתמיד, זאת הגשמת חלום בשבילי.
אני מאושרת מהרגע שאושר לי התפקיד, מאושרת מהרגע שאמרו לי שאני יכולה להקדים את הגיוס שלי ולהתחיל את שלוש השנים הכי משמעותיות בחיי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
