אין לי אומץ לשמוע מוזיקה בימים האלה.
באמת, מאז 2009, שהטילים הגיעו גם אל העיר שלי בעמוד ענן, אין לי אומץ לשמוע מוזיקה בתקופות עם אזעקות.
אבל השיר הזה מתנגן לי בראש, בכל פעם שאני שומעת אזעקה.
אני לא אוהבת ערבים, מעולם לא אהבתי.
גדלתי בבית שחינך אותי לעמדה פוליטית ימנית על גבול הקיצונית.
אבל אני גם לא חובבת גדולה של הצד השני כרגע.
אני חושבת שבזמן האחרון התבגרתי מאוד, אם אני מתחילה להפנים את הטעויות של הצד "היהודי" במערכה.
מאז ועד היום, הערבים אצלי נתפסו כדמות ברברית, פנאטית, פסיכית, שלומדים כל היום "חיבול וחיסול".
לצערי, עכשיו אני מצליחה לראות שגם לנו יש את הצד הזה.
המציאות של 2014 גררה אלינו את התכונות הפסיכיות האלה, שעד היום היו שמורות אצלי לערבים, להתנהגות חסרת ערכים ועקרונות.
מי היה מאמין שילד יהודי בן חמש יגיד "מוות לערבים"? זה לא התפקיד של הערבים לחנך את הילדים שלהם לשנאה? לרוע?
אני מתביישת.
פשוט מתביישת.
אני לא אומרת שלא צריך לתקוף, אבל לא צריך לשנוא.
שנאה מעוורת לנו את העיניים, שנאה גורמת לנו להיות אכזריים.
בחייכם, ועכשיו זה מופנה לכל אדם עם שמץ של אנושיות - לא משנה שאנחנו צריכים לחסל את האנשים שהרגו את שלושת הילדים התמימים שלנו, אבל לשרוף נער ערבי בעודו חי?! איפה שמענו על דבר כזה אם לא בעזה או במדינות ערב?!
כאן?! במדינה שאמורה להיות נאורה? נגד אלימות?
לא.
פשוט... פשוט לא.
אני מאמינה בצבא שלנו, אני מאמינה בממשלה שבחרנו לנו.
עד היום חשבתי שביבי כוסית, כן, אבל עכשיו אני מבינה שהוא גם מפחד. כי מה שהוא לא יעשה, יחשב כנוראי.
אם הוא לא יפעל, הוא יהיה כוסית בעיניי המדינה שלו, אם הוא יפעל ויפגע בחפים מפשע, הוא יהיה פושע בעיניי שאר העולם.
הוא לא יכול לצאת מהתסבוכת הזאת בלי להיות מואשם במשהו.
אני לא מאמינה שאפשר לעשות משא ומתן עם הבהמות האלה...
וכשאני אומרת הבהמות האלה, אני מדברת על שני הצדדים של המערכה.
כי לצערי, גם אנחנו כבר הפכנו לבהמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
