לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Your time will come

תחייכו, בבקשה? תודה :)

Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2023    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עצוב.


איך אנשים יודעים למצוא את הרגע לספר לי על הצרות שלהם בדיוק כשיש לי מוזה כוסעמק. 

ויש זוג גורי חתולים שהוצאתי היום ממכסה המנוע של האוטו של אמא שלי ולא מפסיקים ליילל. 
כואב לי הלב עליהם.

 



 

הם נראים בול ככה והיו מכווצים ביחד אחרי שהוצאתי אותם משם... 
עצובלי.
או שאני סתם מחפשת סיבות להיות עצובה...  

נכתב על ידי , 20/8/2012 01:55   בקטגוריות חתולים, אהבה, אכפתיות, בדידות, דימיון, הכרות, חבר, כאב, קסם, עצב, כתיבה, תסכול  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של YariNina :) ב-20/8/2012 15:47
 




אני שונאת את איך שאני נראית

אני שונאת את הביטחון העודף שלי

אני שונאת את המשקל שלי - למרות שאני במשקל נורמלי ומודעת לזה. 

אני שונאת את הפנים שלי שאיכשהו תמיד צומח עליהם בול חצקון אחד במקום הכי אסטרטגי ביקום. 

אני שונאת את העור שלי שהופך לשומני אחרי שתי שניות. 

אני שונאת את העובדה שאחרי חצי דקה בלי מזגן אני מזיעה כמו בהמה

אני שונאת את האומץ שיש לי לענות לאנשים. 

אני שונאת את חוסר היכולת שלי להיות נשית. 

אני שונאת את זה ששמלות וחצאיות זה לא נוח.

אני שונאת את זה שאני מעדיפה להרים קופסאות של טרופיות מאשר לשבת בחדר לוגיסטיקה ולצייר לבבות על דף. 

אני שונאת את זה שבנות מגעילות אליי. 

אני שונאת את זה שבנים הם תמיד החברים הכי טובים שלי. 

אני שונאת את זה שאני לא סומכת על אף אחד

אני שונאת את זה שאנשים גורמים לי לא לסמוך עליהם

אני שונאת את זה שכדורגל וכדורסל זה פאקינג כיף 

אני שונאת את זה שכואב לי. 

אני שונאת את זה שהשיער שלי רוב הזמן ממש מבולגן. 

 

אבל לא אכפת לי. 

 

אני שונאת את זה שלא אכפת לי. 

 


נכתב על ידי , 19/7/2012 23:50   בקטגוריות שנאה, אכפתיות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פרפר. ב-20/7/2012 01:40
 



מכתב לשרה. &#9829; .


כמה זמן עבר מאז שנכנסת לכיתה בפעם הראשונה? 

שמונה חודשים ותשעה עשר ימים... 
אנחנו מכירים אותך שמונה חודשים ותשעה עשר ימים... בערך... 
אני מכירה אותך שמונה חודשים ותשעה עשר ימים ... ובבקשה תתקני אותי אם טעיתי בכתיבת המספר. 
הסברת לנו שאנחנו בשנת הבגרויות הראשונה, סיפרת לנו על התלמידים שלך על שכבה י"ב ועל הפסיכומטרי והעזרה שלך בחלק הלשון. 
בהתחלה? לא סבלנו אותך בכלל. 
למה? כי היית צינית, ביקורתית.. 
דיברת איתנו על כרובים - ולא, לא התכוונת לירק... ואני ידעתי את זה... ואז מצאנו אחת את דרכה אל השנייה. 
דאגת לפאר אותי ואני דאגתי להתחכם. 
דאגת לומר לי שאני טועה ואני דאגתי להתווכח. 

דאגת לתקן לי את הקטעים שהבאתי לך לקרוא ואני דאגתי להבטיח לך, שאני לעולם לא אפסיק לכתוב. 

כולם כבר אוהבים אותך, שרה.
כולם כבר הבינו בשלב הזה שאת מיוחדת... ולי הפסיקו להציק על זה שאני מתקנת את כולם עם העברית. 
כשכולם לא ידעו פנית אליי ואני חייכתי ובשקט אמרתי את התשובה. 
אני מעריצה אותך. 
את דמות מובילה מבחינתי... 
וכמה זמן הכרתי אותך? 
חודשיים? שלושה? מקסימום, ארבעה!
ביקשת ממני להשתתף בתחרות כתיבה ודאגת לציין שהסכום הוא 1000 שקל לזכייה. 
חשבנו ביחד על רעיונות והגענו לפשרה... אבל בסוף לא כתבתי את הקטע ואני מתנצלת על כך... 
היה לי יותר מידי לעשות... אבל עברנו גם את זה. 
בכל פעם שהיינו רואים אותך במסדרון היית מחייכת אלינו, בכל פעם שאמרנו לך שאנחנו בשיעור חופשי, הצעת לנו בחיוך לתעל את השעה ללמידת לשון. 
עד שאתמול בבוקר התיישבנו בכיתה ואת במפתיע איחרת. 
התנצלת בפנינו ופתחנו את השיעור.
לימדת אותנו על משקלים של ריבוי ומחלות - ומי היה מאמין שפטפטת היא מחלה?
צחקת איתנו על זה שיש דברים שאת לא יכולה להסביר לנו עכשיו... ונלמד אותם בשנה הבאה.  

כמו כל שיעור, נתת לנו שיעורי בית ... 
אבל השיעור שלאחר מכן... 
השיעור שלאחר מכן אמור להיות ביום ראשון... 
וביום ראשון את לא תאחרי.. את לא תאמרי לנו שאת מתנצלת... את לא תחייכי ותלעגי לשחר או למישל ... 
את פשוט לא תהיי... 
איך יכול להיות שרה? למה זה מגיע לנו? 
איך עזבת שכבה שלמה, כיתה י"ב בחודשים לפני מופע הסיום שלהם? איך עזבת את כיתות י' עם הבטחה ששנה הבאה תלמדי אותם את מה שאמרת ולא הבנו? 
כל חיי חייתי באמונה שברגע שאדם שקרוב ללב שלנו מת, השמיים קורסים, הכל הופך לשחור, הפרחים קומלים וענפים נשברים...
ועכשיו? 
למה עכשיו לא? 
אני רוצה שתדעי שהמוני אנשים הגיעו להלוויה... רבים מספור... 
אני רוצה שתדעי שישבתי עם חברה לכיתה ובכינו בכי תמרורים. 
אני רוצה שתדעי שאני גאה באישה שאת ואני לעולם לא אומר שהיית. 
אני רוצה שתדעי שגם כשחשבנו שנגמרו הדמעות, הכל התחדש. 
אני רוצה שתדעי שאת תהיי נצורה בזיכרונות שלנו, בחיוכים, באהבה. 
אני רוצה שתדעי שאני אשתדל שלא לטעות בלשון, ואם אני לא אדע משהו, לשאול. 
אני רוצה שתדעי שאין אדם חכם ממך. 
אני רוצה לבקש ממך... אל תעזבי אותנו. 

לא בכוחך ולא ברוחך. 

 




 

שרה מלכא... 
יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים לנצחי נצחים.

 

 

נכתב על ידי , 19/4/2012 22:09   בקטגוריות מוות, פחד, נפש, בכי, בדידות, אכפתיות, אהבה, מורה, הספד, כאב, הכרות, געגועים  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של YariNina :) ב-11/5/2012 14:41
 




דפים:  
13,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנדה לנצח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנדה לנצח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)