נכנסתי הביתה, אחרי שחזרתי מבית הספר - לאחר תקופה של שבוע בה לא הייתי במקום המקולל ההוא ופשוט בכיתי.
כי הילדה הזאת מגעילה.
כי היא זאת ששברה אותי.
ידעתי שאני אפגע ממנה שוב. ידעתי את זה .
אבל אני כמו מטומטמת הולכת ומתחברת אל אנשים - במחשבה שהם בדיוק כמוני, שהם נחמדים, שהם יודעים כמה הם חשובים לי.
מה שאני לא קולטת זה שהם יודעים, הם מודעים לחשיבות שלהם אצלי בלב ומשתמשים בזה בשביל לשבור אותו מבפנים.
פשוט ....
לא משנה.
לא נלכלך את הבלוג בדברי גסויות.
היא פשוט.
זהו.
פשוט.
פשוט שגורמת לי לבכות בכל פעם מחדש.
כי היא הייתה כמו אחות בשבילי.
ואני בשבילה? כלום?
כנראה נינה, די לחיות בסרט.
את יודעת שיש אנשים שלא אוהבים אותך.
אני יודעת. אבל למה להראות את זה בכזאת דרך?
כי העולם אכזר. תתמודדי.
ואם אני לא רוצה להתמודד?
אז את אבודה בתוך ים המפלצות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
