Your time will come

איך אנשים יודעים למצוא את הרגע לספר לי על הצרות שלהם בדיוק כשיש לי מוזה כוסעמק. 

ויש זוג גורי חתולים שהוצאתי היום ממכסה המנוע של האוטו של אמא שלי ולא מפסיקים ליילל. 
כואב לי הלב עליהם.

הם נראים בול ככה והיו מכווצים ביחד אחרי שהוצאתי אותם משם... 
עצובלי.
או שאני סתם מחפשת סיבות להיות עצובה...  

בשבוע החולף הרגשתי הרבה דברים... נתתי לאנשים להיכנס מהלב שלי ונתתי לאנשים לצאת ממנו.. 

עשיתי דברים שלא חלמתי לעשות, כאלה שאני יודעת שהייתי מתחרטת עליהם בסיטואציה אחרת. 

אבל יודעים מה? 
במשך פאקינג 16 וחצי שנים חייתי בתור הילדה הטובה. 

במשך פאקינג 16 וחצי שנים חייכתי ועשיתי מה שכולם רצו. 

אז כן, עשיתי דברים כמו להתנשק עם מישהו שפגשתי ביום קודם ולהתנשק עם חברה טובה צרפתית. 
וכן, שתיתי ואן גוך. 
וכן, יצאתי למסיבת יאכטה ורקדתי כמו אחת שנותנת אחושרמוטה. כן, נו.. שרמוטה. 

וכן!! פאקינג נישקתי בנאדם שתי שניות אחרי שהוא עישן סיגריה מול הפנים שלי. 
והדבר היחיד שמעניין אותי זה התהייה למה הוא מעשן פרלמנט והחבר הכי טוב שלו מעשן מלבורו ומה הפאקינג הבדל בין שניהם. 

אפילו העובדה שהוא לא מתקשר אליי לא ממש מעניינת אותי... 
או מסמס... 

והחבר הכי טוב שלו מסנן אותי. 
הו וול. 

הבנתי גם שאני בנאדם של בדידות... 
לא רע לי איתה... למען האמת, די כיף לי עם זה. 
אני נהנית מלהיות לבד חח

אני מוצאת סיפוק בלשבת לבד ולחשוב, או לא ליצור קשר עם אנשים. 

פשוט נוח לי ככה... 
אני מעדיפה לשבת לבד מול הטלוויזיה או המחשב מאשר לצאת עם חברות לסרט או למסיבה. 
ככה אני...

אנשים כנראה לא מרוצים מזה... 

הו וול. 

זה היה חיוך מאוהב, חיוך של זוגות, חיוך של אהבה.
זאת הייתה נשיקה שמראה לך מה זה לנשק, מה זה להראות לכל העולם.
זה היה חיבוק מפנק, רך ועדין וביחד עם זאת כל כך חזק, כזה שאומר "אל תעזבי אותי".
זאת הייתה סצנה נורא מרגשת.
זה היה פופקורן די טעים.
אורות.
חוזרים למציאות.

להיות שונה זה כיף :)

ובקשה אחת קטנה, אם עברתם בבלוג שלי, קראתם משהו; קטע שכתבתי, רגש שהבעתי... אני אשמח אם תגיבו את דעתכם. 
אני תמיד פתוחה לשמוע דעות של אנשים לגבי המחשבות שלי, זה מסקרן אותי... 

והיות ואין לי כסף לפסיכולוג, אני בהחלט אשמח שתהוו תחליף :) 

♥

עריכה: 1:25 - סטוצים... זה ממכר?

לפני הרבה שנים בעולם מעוות חיו איש ואישה, הם חיו במקום רחוק מכאן...
מקום שכולו שמחה ואושר, צייתנות וחוקים, נכון וכן. לא היה שם עצב, לא פחד, לא חולשה, לא הפתעה.
עולם שבו הכל ידוע מראש וכל הדברים הרעים נשכחו מהלב.
הם עבדו באותו מקום, האיש והאישה, וקיבלו אותו שכר – כמו כל שאר העובדים. הם קנו באותה מכולת, ושילמו לאותו מוכר. שניהם קנו את אותו הלחם והרימו בכל פעם מחדש את מבטיהם אחד אל השנייה – תוך כדי השלמה עם העובדה שפה, זה לא יכול לקרות.
תקווה לא קיימת.
האישה הריצה את המחשבה בראשה. תקווה? מהי?
תקווה לא קיימת.
האיש חייך חיוך חביב אל בעל המכולת ויצא מהדלת.
תקווה לא קיימת.
האישה עקבה אחריו במבטה, מחויך כתמיד – לא רק כי היה שם חוק חיוך חובה בל יעבור. וגם לא מהסיבה שמי שלא חייך ברחוב הוכה למוות על ידי ראש העולם ואנשיו, אלא מפני שהיא חלמה בהקיץ. גם כשנתקלה באדם אחר ברחוב הוא חייך אליה והמשיך הלאה, מברך אותה לכל טוב.
תקווה לא קיימת.
היא נאנחה ועלתה אל הקומה הרביעית, כשאותן ארבע מילים מתנגנות בראשה.
"אני מקווה שתהיה שלי"
אבל תקווה לא קיימת.
וזה הדבר היחיד שהיה חסר שם. 

הלוואי וזה היה ככה...