שלוש פעמים בחיי הצהרתי שאני לא הולכת יותר לטיולים שנתיים.
הפעם הראשונה הייתה בכיתה ו', שפשוט פחדתי ללכת לישון במקומות אחרים בלי ההורים שלי (חרדת נטישה, מישהו זוכר?) , הפעם השנייה הייתה בכיתה ט', שהיה הטיול הזוועתי ביותר בחיי והפעם השלישית הייתה אחרי הטיול הזה.
רק שעכשיו, זאת עומדת להיות הפעם הראשונה בחיי שאני באמת מקיימת את האמירה הזאת.
זה הקטע העצוב והשמח ביותר בכיתה י"ב... עושים דברים מסוימים בפעם האחרונה בחיינו.
אני לעולם לא אצא יותר לטיולים האלה, לא אקום יותר באמצע אוהל כשאני מכווצת בתוך שק"ש שהיה עד לפני כמה שעות עוד עם הריח של מכונת הכביסה, לקול המוזיקה הארצישראלית שהמורות ומדריכי השל"ח מפעילים כדי לעצבן אותנו ולקול מוזיקת הדאבסטפ הנגדית שמפעילים הבנים.
זה עצוב, במובן מסוים... למרות הכל.
ז"א, הטיול הזה היה דפוק. גם יצאתי אליו חולה וגם בסופו של דבר שלחו שליש שכבה חזרה הביתה כי הם השתגעו בלילה. היו שלושה אוהלים וקרוון שחולק לשניים - מי שהיה אי פעם בכפר האינדיאני יודע על מה אני מדברת.
שני אוהלים לבנות, אוהל לבנים וקרוון לבנים, שלא שמו לב שהוא מחולק לשניים אז החבר שלי והחברים שלו התמקמו בחלק הקטן יותר והשקט יותר ופתחו שם סוג של זולה. הבנות התחלקו לשתיים, אלה שרצו לישון, השקטות, ואלה שרצו להתפרע, המופרעות. כנ"ל לגבי הבנים, השקטים בקרוון, המופרעים באוהל.
הלילה הראשון עבר סבבה, ובערב השני אפילו לקחו אותנו למסעדה!
המורות ציפו לזה שהמופרעים יביאו שתייה והכל. במקום זה, 'המופרעים' הביאו קופסאות של טונה וסרדינים וזרקו לתוך האוהלים אחד של השני ולתוך האוהל של הבנות השקטות (AKA אנחנו).
אחרי הלילה הזוועתי ביותר שעבר עליי (שבסופו עברנו בסוף, אני ושתי החברות 'הטובות' שלי, לקרוון של החבר שלי. הן התחלקו במזרן אחד ואני ישנתי איתו וכמעט הרגתי אותו עם התזוזות שלי חחח) והטיול המפרך הזה - ציפיתי מעצמי לא להתגעגע לחוויות האלה בכלל.
אבל אתם יודעים מה?
אלה באמת חוויות.
גם אם נהנים מהם בסה"כ וגם אם לא.
תמיד יש רגעים נכונים של אור, תמיד יש בשביל מה ובגלל מה לחייך.
אני לומדת את זה לאט, ממש לאט, אבל אני מצליחה להבין.
לראות את הנופים האלה של מדינת ישראל שלנו - זה צד חיובי.
לדעת שהגולן עדיין שלנו - זה צד חיובי.
לשיר עם החברים שלי באוטובוס חזרה שירים בקול צרוד מהחיים - זה צד חיובי.
להשתגע בלי להרוס את הטיול לאחרים - זה צד חיובי.
לחייך - זה לגמרי חיובי.
צריך ללמוד להפיק את כל הדברים האלה מהחיים שלנו, לא רק מטיולים שנתיים.
ורצוי, שזה יהיה לפני שנחווה את זה בפעם האחרונה בחיינו.
הפוסט הזה עולה לפני שאני אתחרט על התמונות שצילמתי...
3...2...1...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
