Your time will come

בצומת פחות או יותר באמת הדרך בין הבית של ידיד שלי לבית שלי (שבקצה השני של העיר) עצר מישהו ברמזור ופתח את החלון לעברי: 

״ילדה, אם היית גדולה יותר הייתי מתחיל איתך״

״בת כמה נראה לך שאני?״ 

״חמש עשרה?״ 

״שמונה עשרה*״

״אז חכי רגע, מה את בורחת- תני להתחיל איתך!״ 

קצת עצוב שהדבר הראשון שאני עושה כשאני רבה עם החבר שלי זה להניח לאחרים להאמין ביכולת שלהם להתחיל איתי. 

אני בורחת לעולמות שאני אמורה להתרחק מהם כמו מאש, בורחת אל המקומות שמדליקים אותי. 

לפלרטט, לחייך, לתת מבטים שלא יכולים להתפרש לשתי פנים. אני מאוהבת במשחקים האסורים האלה. 

ככל שהאיסור חמור יותר-זה מדליק אותי יותר. 

אני מאוכזבת ממנו על הריב המגוחך שלנו אבל יותר ממני על זה שאני ממשיכה לברוח גם מהמקום שבו פחות או יותר טוב לי. 

זה יותר ממה שהיה לי אי פעם ואני לא יודעת להעריך.