Your time will come

היום זה התחיל ומחר זה יגמר. 
ההכרה שמגיע לי משהו טוב יותר מהכאב התמידי שאנשים גורמים לי - מגיע לי להיות מאושרת, מגיע לי לחייך בלי תנאים. מגיע לי שהאנשים בחיים שלי, ירצו לגרום לי להיות מאושרת, ולא יחפשו איפה להפיל אותי.
אז כן, אני מתכוונת לעשות כמה צעדים;
קודם כל, לחלק את המתנות שקניתי לאנשים בלונדון, אני לא יכולה להשאיר אצלי את הדברים האלה, כי הם מיועדים לאנשים שלא מגיע להם לקבל ממני שום דבר יותר, ואני רוצה להיפטר מזה קודם כל, לסגור מול עצמי את העובדה שממני, הם לא מקבלים יותר שום דבר. 
דבר שני, לנתק את הקשר עם הידיד הכי טוב לשעבר. זוכרים את המכתב שכתבתי לו לפני כמה פוסטים? אז זהו, שלא. אני כבר לא מתכוונת לשום מילה. החיים שלי טובים יותר בלעדיו, ואם הוא אדם כזה שפועל על פי הגחמות שלו, ובוחר להעיף אנשים מהחיים כי פשוט "לא היה בא לו עליהם" אז לי לא בא עליו.
מה עוד...
לרדת לארבע יחידות מתמטיקה, כי הבנתי מול עצמי שזאת התעללות, מה שאני עוברת שם. ההפרש בין ארבע לחמש כל כך גדול בחומר הלימודי וההפרש בבונוס שמקבלים באוניברסיטה הוא בסך הכל חמש נקודות, אז למה לא לקבל 80+ בארבע במקום 20- בחמש?
להתחיל לבדוק על המלגות שאוניברסיטאות כמו קיימבריג' ואוקספורד מעניקות לתלמידי חוץ ואשרת סטודנט וכל זה, סתם ליתר ביטחון, לאחרי הצבא. אגב, אם מישהו קורא את הפוסט הזה ומכיר סטודנטים ישראליים שלומדים בחו"ל בכלל, ובאנגליה בפרט, אני יותר מאשמח אם יתאפשר לי לדבר איתם ולשאול שאלות. 

משימות לימים הקרובים:
1. ללכת לרופא שלי יום חמישי בצהריים, לבקש ממנו לחתום לי שוב על הטופס הירוק ולגשת לתיאוריה.

2. לגשת לתיאוריה (תודו שלא ציפיתם שזה יהיה הסעיף השני)
3. לקנות ספר כלשהו של ארבע יחידות שמקיף את החומר (למישהו יש המלצות? למריאן רוזנפלד יש ספר לארבע יחידות גם?)
4. לסיים את העבודה בביולוגיה, די נמאס לי.

5. ללכת לקחת את הכסף שלי, כי קיבלתי כסף רק על משמרת אחת ואני עובדת שם כבר איזה חודשיים.

5. נראה לי שאני אתפטר ואלך לעבוד במקום אחר, היחס שם לעובדים קקה.

נינה, 
שלאורך כל היום הייתה עצבנית כי הברזל של החזייה שלה יצא ויצר לה חריטות נפלאות על כל בית החזה, והיא לא באמת מבינה איך היא החזיקה בלב לאורך כל היום את כל הקללות שהופנו לאמאמא של ההונגרייה שמכרה לה את החזייה הזאת בבודפשט לפני עשרה חודשים.

אני יודעת שזה לא פוסט שגרתי ליום השואה, זה לא סיפור נוגה של ניצול שואה שכתב לאחיו הקטן, זה גם לא סיפור שהמצאתי, לצערי הרב. 
זה משהו שקרה היום, ביום השואה, לאחר הטקס שערכה המשלחת של פולין, כלומר, אנחנו.
אבל קודם, הקדמה קצרה.
אני יודעת שמעולם לא סיפרתי ממש על המשפחה שלי, הצגתי אותם כצללים בבלוג הזה, מעולם לא באמת פירטתי על אף אחד מהם, אבל הפעם אני רוצה לספר על אחי הקטן. 
הוא קטן ממני בארבע שנים, ולמען האמת, הוא נראה גדול ממני בארבע שנים - עם הגובה והחזות הקשוחה שנוצרה לו בשנה האחרונה.
אבל עם כל הגובה והחזות הזאת, אחי הוא הילד הכי מדהים שקיים, הכי רגיש, ולפעמים - קצת יותר מידי רגיש. העובדה שהוא נראה גדול יחסית (ולא שמן, כי הוא רזה, אבל גם גבוה ורחב כתפיים), מרתיעה אנשים מלהתקרב אליו, אבל הוא ביישן, הוא תמים והוא סגור. והוא הדבר הכי מדהים שקיים בעולם הזה. 
היום, אחרי הטקס, בערך בשעה אחת - שני ילדים החליטו שהם רוצים להציק לו ולעוד כמה חברים שלו. היחיד שהם נשארו להציק לו, היה אחי הקטן.
הם עקבו אחריו עד שחזר לכיתה, וכשהוא נעצר לשתות מים מהברזייה - הם אחזו בראשו והטיחו אותו בקיר, חנקו אותו, בעטו בו, הנחיתו אגרופים בבטנו ושאר ירקות.
כשקיבלתי הודעה על זה, בדיוק ירדתי מהאוטובוס שהחזיר אותנו מהופעה מדהימה באמת שהייתה אמורה לסגור את היום הגם ככה מעיב הזה בשלום ולאפשר לכולנו לחזור לבתים ולהמשיך עם הדיכאון עד הערב, ומחר לשכוח ממנו, אבל לא - במקום זה, דפקתי ספרינט לכיתה שלו ובשלב הזה עוד נותרו בי נימוסים, כי הקשתי בעדינות על הדלת ופתחתי פתח קטן, להציץ אל המקום של אחי. החבר הכי טוב שלו אמר לי שהוא אצל רכזת השכבה שלו. תוך כדי זה גם התקשרתי אליו והוא לא ענה. 
בהודעה הוא שלח לי "ירין, את יודעת כמה זמן עבר מאז שבכיתי מכאב?"
מסתבר שהקטן שלי ישב בחדר מורים, המתין.
עזבו את הטיפול הכושל בבעיה, אבל נכנסתי לשם בסערה וראיתי אותו יושב שם, חבול, מחזיק את הראש ביד אחת, אפילו קרח לא הביאו לו שישים, וביד השניה הסתיר את פניו ממני.
התחלתי לבכות באותה השנייה.
התקדמתי אל הילדים, שישבו באותו רגע עם הרכזת שלהם וצרחתי עליהם בכל הגרון שלי, איך הם מעיזים להרביץ לילד הזה. אם היא לא הייתה קמה לעצור אותי, הייתי תולה אותם מעץ. 
לא הצלחתי להבין מה גורם לשני ילדים, ביום השואה, שמדבר גם על סובלנות וגינוי של שנאת חינם, לאלה שקצת שכחו מזה, לקום ולתת מכות רצח לילד בכיתה ח'?
יותר מזה, שגיליתי אחר כך, קבוצה של כמעט עשרים ילדים עמדה מסביב, הביטה בהם מרביצים למאגר הקסם הכי גדול שהאנושות ידעה ולא עושים כלום?
זה כואב לי, באופן אישי.
לא בגלל שזה אחי.
בגלל שאני מרגישה שהטקס שהשתתפתי בו היה מיותר.
בגלל שאני לא מבינה למה אנחנו מדברים כל כך הרבה, למה הילדים האלה עומדים בצפירה אם הם פשוט אחר כך הולכים ויורקים על כל הערכים שהיום הזה מדבר עליהם.
המראה הכאוב של אחי הקטן כאב לי כל כך, שבקושי הצלחתי לנשום באותו רגע. כשישבתי איתו אחר כך בבית הוא אמר לי שהוא בוכה לא כי כואב לו, לא בעיקר בגלל הכאב, פשוט כי הוא היה פגוע. 
אין לי עוד הרבה מה לומר, רק כואב לי שהילד המקסים הזה הגיע הביתה ושוב בכה כי היה לו לא נעים שכל כך הרבה אנשים ראו את זה.
הוא תמיד... אני לא יודעת.
הוא תמיד כל כך טוב וכל כך מדהים ואני הרגשתי כל כך חסרת טעם היום.
 

"אני לא ידעתי איך להגיב להם, אני זוכר שבסוף, ממש לפני שלקחו אותי משם, אפילו ניגשתי את הקלמר שלי לחפש משהו שיפסיק אותם מלהרביץ לי, אני לא יודע"
"טוב שלא עשית את זה, היו מאשימים אותך"
"כבר מאשימים אותי"
"אנחנו נטפל בזה, אל תדאג"
"אני לא מבין, אני מרגיש כאילו אין לי כוח לכלום כבר"

אם יש משהו שלא רציתי בחיים, זה שאח שלי יאמר את המילים האלה.
לא מגיע לו לדעת מה המשמעות של המילים האלה בכלל.  

אני וסבתא יושבות על הספה החדשה בסלון. 
"את יודעת, אני מאוכזבת מעצמי, בשנה הזאת, בסך הכל."
"זה כי לא למדת"
"אם היו נותנים לי משהו שאני אוהבת ורוצה ללמוד, הייתי עושה את זה"
"את תמיד מאשימה אחרים, את שמה לב?"
"זה לא נכון! אני מודעת לדברים שאני אשמה בהם, זה לא אשמתי!"
"בטח שכן, את תמיד מאשימה, תמיד מנסה להראות שאחרים היו לא בסדר"
"אבל זה נכון!! אני עושה הכל לבד, אתם אפילו לא שמים לב אליי! היו תקופות שלמות שהייתי לבד והתמודדתי לבד!"
"זה כי את בוחרת לשתף את האנשים הלא נכונים"
"אלה היו תקופות שהייתי לבד, לחלוטין, שאפילו את לא הקשבת... כמה פעמים -" הפסקה. דמעות נקוות לי בעיניים. בולעת רוק. "כמה פעמים ביקשתי-"
"כן, ביקשת פסיכולוג, אבל ביקשת את זה סתם!"
"מי מבקש פסיכולוג סתם?!"
"אנשים!"
"אני -"
טלפון.
"כן חיים שלי, מה קורה..." ועליתי לחדר במילים האלה, בולעת את הדמעות שעוד נמצאות לי בעיניים.
 

אני כבר לא פגועה מאנשים, אני לא שונאת אף אחד - אני פשוט מאוכזבת. 
שמעתם?
מאוכזבת.