לפני הרבה שנים בעולם
מעוות חיו איש ואישה, הם חיו במקום רחוק מכאן...
מקום שכולו שמחה ואושר, צייתנות וחוקים, נכון וכן. לא היה שם עצב, לא פחד, לא
חולשה, לא הפתעה.
עולם שבו הכל ידוע מראש וכל הדברים הרעים נשכחו מהלב.
הם עבדו באותו מקום, האיש והאישה, וקיבלו אותו שכר – כמו כל שאר העובדים. הם קנו
באותה מכולת, ושילמו לאותו מוכר. שניהם קנו את אותו הלחם והרימו בכל פעם מחדש את
מבטיהם אחד אל השנייה – תוך כדי השלמה עם העובדה שפה, זה לא יכול לקרות.
תקווה לא קיימת.
האישה הריצה את המחשבה בראשה. תקווה? מהי?
תקווה לא קיימת.
האיש חייך חיוך חביב אל בעל המכולת ויצא מהדלת.
תקווה לא קיימת.
האישה עקבה אחריו במבטה, מחויך כתמיד – לא רק כי היה שם חוק חיוך חובה בל יעבור.
וגם לא מהסיבה שמי שלא חייך ברחוב הוכה למוות על ידי ראש העולם ואנשיו, אלא מפני
שהיא חלמה בהקיץ. גם כשנתקלה באדם אחר ברחוב הוא חייך אליה והמשיך הלאה, מברך אותה
לכל טוב.
תקווה לא קיימת.
היא נאנחה ועלתה אל הקומה הרביעית, כשאותן ארבע מילים מתנגנות בראשה.
"אני מקווה שתהיה שלי"
אבל תקווה לא קיימת.
וזה הדבר היחיד שהיה חסר שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
