Your time will come

וואו. לא חשבתי שאני אתרגש כל כך מלחזור הביתה. 
אני כרגע נמצאת במכין לוחמות, שזה שלב אחד לפני תחילת הטירונות שלי, כדי... פחות או יותר, להכין אותנו לטירונות קרבית.
וואו.
אני האדם הכי מורעל ורבאקיסט שקיים, באמת. אין יותר מורעלת ממני. אבל זה היה שבוע קשה.
אני לא יודעת איך אני אשרוד עוד שלושה וחצי חודשים כאלה.

אני בטוחה שאני אשרוד, אני פשוט לא יודעת איך.
זה מטורף... זה קשה... זה מדהים.
מרגש ומטורף בו זמנית.
פסיכי לחלוטין ומצחיק כל כך.
אני מניחה שחלק ענק מהעניין הוא החברה שאני נמצאת בה. למזלי נפלתי על אחלה בנות.

בכיס שלי תמיד יש לי את הדיסקית של אבא שלי. הוא מה שמחזיק אותי כמעט בכל דקה כשאני רחוקה מהבית. 
הוא והמחשבות על אמא שלי.  

ועכשיו יותר מתמיד, אני גאה לחלוטין להיות חלק ממערך הלוחמה של צה"ל...

תתפללו בשבילי שאני אצליח להגיע לגדוד קדם עם החברות שלי פליזפליזפליז. 

ובשביל אדם שהוא כמו אח בשבילי שנמצא כרגע בעזה.
אתה איתי בלב, בכל מקום שאני הולכת, נשבעת לך.  

אני כותבת. 
וכשאני כותבת אני נכנסת לעולם שבו אין דבר כזה מושלם ואין דבר כזה לא מושלם...
אני יוצרת בידיים שלי, עם הדמיון שלי והראש שלי, את האנשים שהייתי רוצה לחיות איתם, בכל פעם מחדש.
וזה מדהים, איך בכל סיפור שאני כותבת, יש לדמות הראשית (בדרך כלל דמות גברית, מסיבה כלשהי), את אותו אופי פחות או יותר ואותם דפוסי התנהגות.
ובכל פעם שאני אומרת "אין, הוא האהבה שלי!!" על כל דמות שהיא
אני מקבלת את אותה תשובה בדיוק "כולם האהבה שלך"
כן, כי כולם כמעט אותו אחד. פשוט בסיפורים שונים, עם רקע שונה. אבל אופן הדיבור שלהם כמעט זהה, והדרך שבה הם מציגים אהבה, ואיך שהם כועסים והצד השלילי שלהם...
יש להם את אותו הדפוס.
ובאופן כללי זיהיתי שגם במציאות אני נמשכת אל בנים שמותאמים לדפוסים האלה, רק שבמציאות הם לא עונים על כל הקריטריונים, ואז אני מאבדת אותם בשלב כלשהו, צונחת חזרה אל המקום הנוח שלי, עם הדמויות המושלמות שלי, הגברים שיאכזבו אותי, רק אם אני אגיד להם שזה בסדר, אם אני אתן לסיפור את האישור שזה יקרה.
אני לא יודעת אם זה הופך אותי לכותבת נורמלית, לחולת שליטה או לבחורה מאוד נרקיסיסטית...
אבל הייתי רוצה להיפטר מזה.
כדי להצליח להשתחרר קצת, לראות מעבר למילים שלי.

אוף. 

אה כן והיום של הגיוס היה אחלה ועכשיו אני בבית עד יום שני כיפאק היי! 

זהו, חודשים על גבי חודשים של ציפייה מסתיימים מחר (חחח עלאק חודשים, בול חודש שהצלחתי להקדים בו את הגיוס פעמיים D: ) 
אז אני לא נשמעת כמו מתגייסת טיפוסית, אני לא מפחדת ולא ממררת בבכי על זה שנגזלת ממני החירות שלי לשנתיים - כי היא לא. אני בחרתי לתת אותה לשלוש שנים.
שלוש שנים למען המדינה שלי והעם שלי.
ואני מתגייסת לחיל שכרגע עושה כל כך הרבה ברמה האזרחית, והחיל שמדובר עליו ברוב אם לא בכל משדרי החדשות.
ובעוד שמונה חודשים ממחר, אני אהיה גאה לעטות על ראשי כומתה כתומה במקום כומתת הבקום שתהיה לי עד אז.
אז זהו...
זה לא שאני מפחדת, זה לא שאני עצובה...
אני גאה.
אני מרגישה שמחה על זה שהחלטתי שאני אמיצה מספיק כדי ללכת לקרבי, אני מרגישה גאווה על מי שאני היום, ביחס למי שהייתי בעבר, ומקווה שממש עוד מעט אני אסתכל אחורה ואתגאה בבחורה שאני אהיה לעומת מי שאני עכשיו.
השיפור שעשיתי בשנה האחרונה, הוא משמעותי.
הוא גם קיים בבלוג, אם כי הכל בטיוטות בגלל מקרה שקרה.
אבל אני רואה את זה.
יותר מזה - אני מרגישה את זה בפנים.

וזה יותר חשוב מהכל.

אה כן, ויש לי דודא לאוכל. 
זה עומד להיות ככה כל הזמן עכשיו? ><