Your time will comeתחייכו, בבקשה?
תודה :) |
 כינוי:
בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2011
תשובות לשאלון השבועי
1. הכנתן נקניקייה בתוך קומקום?
עדיין מוכרים קומקומים??? לא כולם עברו ל"מי עדן" או "תמי 4"????
מוזר O.O
2. פיתחתן שיחה עם ה- "skipe test call"?
היא לא עונה האישה הזאת ><
3. נשכבתן על הכביש באמצע הרחוב?
בטח, במוצאי שבת בישוב דתי :)
4. ניסיתן לקנות אבטיח במסגרת בי"ס?
חסר החלק השני של השאלה, ולשבור אותו על הראש של המורה השנואה עליכן?
אה-הא .
לא הלך.
5. שפכתן על חברה שלכן תה מהחלון של הכיתה?
לא הסכימו לי להעלות את התה לכיתה ><
6. מישהי סיבכה לכן מטרף ביצים בשיער?
מטרף ביצים לא, אבל מסרק סמיך זה יותר גרוע.
| |
"מזל טוב" נוכל להגיד רק כשהוא יחזור הביתה.
אני אדלג על הקטע של פתיחת הבלוג וכולי וכולי, כי אני בכל מקרה אנונימית ... אבל אני חייבת להתייחס לנושא החם.
יום הולדת לגלעד שליט.
אני רוצה, לאור הנושא החם הזה, להציג כאן קטע שכתבתי ביום השנה החמישית של גלעד בשבי ולא היה לי מקום לפרסם אותו, להציג אותו לעולם.
לפני הקטע, אני רוצה לספר משהו.
באותו יום, עמדנו בכיתה דקה שלמה לכל שנה שגלעד נמצא בשבי. הכיתה שלי ושאר הכיתות בשכבה פשוט צרמו לי, עד כדי כך שבטקס העלוב - אם ניתן לציין - שערכו באותו יום עצרתי את עצמי מלקום ולצעוק על כל בית הספר.
גלעד שליט.
חמש דקות עמדנו... אולי אפילו יותר.
דקה על כל שנה.
מחוץ לכיתה, כמובן, איך לא, דיברו וצחקו - אפילו קול מוזיקה קופצנית, אפילו חזק יותר מהרגיל.
הלב פועם במהירות כזאת שגורמת להחסרת פעימה מדי פעם ופעם כשמישהו בוחר לשחק באייפון שלו במקום לעמוד לאות כבוד.
כן, אני יודעת שזה לא יחזיר את גלעד.
אני יודעת שזה לא יביא אותו הביתה - אבל הוא חייל שנלחם למען המדינה, ועודו ממשיך להילחם.
עכשיו הוא חייל שנלחם למען עצמו.
ואנשים בוחרים להודות לגיבור שלנו ככה.
הוא אמיץ יותר ממה שהדמיון מסוגל להריץ, יותר ממה שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל להיות.
אנחנו ממשיכים לברוח מהדברים הקטנים שמפריעים לנו לעין, שמציקים, שכואבים, שפוגעים - הוא לא. הכוח האמיתי הוא לעמוד מולם, בין אם בגבורה ובין אם בפחדנות.
לעמוד, לעמוד, לעמוד, לעמוד.
אני כותבת את זה והלב פועם בחוזקה.
אני עומדת לבכות.
הלוואי והוא יחזור. באמת, הלוואי.
אל ההורים שלו, המשפחה, החברים, החיים שמחכים לו מחוץ לשבי הנוראי...
חמש שנים.
הלוואי ובשנה הבאה לא נצטרך לעמוד בשבילו שש דקות.
כי הוא כבר יהיה בבית ויחגוג יום הולדת 26.
בבית.
"מזל טוב" נוכל להגיד רק כשהוא יחזור הביתה.
וברוכים השבים גלעד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
