Your time will come

כידוע, או לא כידוע, רוב הבלוג שלי נמצא בטיוטות. 
הבלוג הזה קיים מכיתה י', לפניו היו לי עוד מיליון בלוגים, והבלוג הספציפי הזה עבר בערך ארבעה מספרים בגלל כל מיני ניסיונות חדירה של גורמים עוינים חח 

אני, כולי, נמצאת פה. 
זה הזוי, זה כל כך מוזר.
קראתי עכשיו כמה פוסטים מהטיוטות, מהשנה האחרונה.
נדהמתי לגלות כמה אני שונה עכשיו, כמה המילים שלי שונות, כמה התבגרתי.
מילדה דיכאונית, בודדה ושבורה, צמחתי והתבגרתי.
אני לא אומרת שאין לי רגעים של שבירה מידי פעם, אבל אני בהחלט לא מרגישה מפורקת כמו אז.
יש לי פוסט, איפשהו בטיוטות, שמדבר על זה שאני מרגישה שמשהו פשוט לא בסדר.
שאני לא במקום שאני אמורה להיות בו, שאני לא במקום שטוב לי.
זה מדהים לראות כמה מקום יכול לשנות.
אני יודעת שאני חופרת על הקטע של הצבא, כי כרגע, זה כל החיים שלי. אין לי משהו אחר לדבר עליו.
ניתקתי כמעט כל קשר שנוצר לפני הצבא מלבד אולי ארבעה או חמישה חברים מהעיר שלי, שהוכיחו את עצמם במהלך השנה האחרונה. 
זה כנראה בגלל העובדה שבחרתי במסגרת סגורה ואינטנסיבית כל כך, שפשוט מנטרלת אותי מהסביבה החיצונית.
אני ואמא שלי די התרחקנו כי ברוב הזמן היא לא באמת מבינה מה אני מקשקשת שם כשאני מספרת לה ולאבא שלי על התפקיד.
אבא שלי מתלהב לחלוטין, וגאה בי, כי הוא מבין. זה מחזיר אותו לשירות שלו בתור חייל קרבי.
חזרתי להיות הבת של אבא יותר מאשר הבת של אמא. 
פעם הייתי מתייעצת איתה על בנים ובגדים, היום אני מתייעצת עם אבא על עניינים צבאיים.
שוב סטיתי מהנושא.
די.
טוב, בחזרה לפואנטה.  

החיים שלי טובים בהרבה. 
אני מחייכת כל הזמן, אני תמיד שמחה.
גם כשאנשים זורקים משפטים שאמורים להעליב, זה עובר לידי, כי פיתחתי חוסן מסוים.
היום אחד הבנים אמר לי "אני שונא בנות מתוסבכות, אבל את, רואים שאת יוצאת מזה, שאת מצאת את הדרך"
זה נכון.
מצאתי את הדרך, ואני לגמרי עליה.
זה מרגיש כל כך טוב.
הפחד התמידי שאני חיה באשליה חי בתוכי, חי ונושם, ובהחלט בועט - אבל אני יודעת שזאת לא אשליה. אני יודעת שאני סוללת את הדרך שלי בעצמי, ושהבחירות שלי הן הדבר היחיד שיכול להשפיע על המסלול שלי.
הגעתי למסקנה שאני מעדיפה שאנשים יכירו אותי לעומק, ולא לרוחב, מעדיפה שיהיו לי שניים שלושה חברים קרובים שיודעים מי אני ומה אני שווה, שישמרו עליי בצורה שאני שומרת עליהם ויגנו עליי כמו שאני אגן עליהם מאשר מיליון חברים ותחושת ריקנות כמו שהייתה עד עכשיו. 
אני על דרך המלך. 
אני גאה בעצמי. 
באמת גאה. 
 

עריכה (23/8/14, 23:10):
וואו, ישרא חוגג בר מצווה. 
אני נמצאת באתר הזה כבר שש פאקינג שנים.
הזוי.

מזל טוב בית שני שלי, אוהבת אותך יותר ממה שאפשר לתאר במילים.
לכן אני רק אצרף את התמונה שאני העליתי לבלוג שלי במאבק שהיה להשארת ישרא באוויר האינטרנטי.


 

אז יום רביעי היום, ואני בבית. 
שוכבת במיטה שלי, רואה טלוויזיה, עם המזגן שלי, עם מכנס שנמוך בהרבה מקו הברך.
וזה לא מרגיש לי בכלל כאילו היום בבוקר הייתי בבסיס.
זה כל כך מוזר.
אני בגימלים, הגב שלי תפוס ואתמול קרסתי.
הכתף שלי על סף פריקה, זה מה שהרופא טוען, בכל אופן.
מצד אחד, כן, זה כיף בטירוף לשכב בבית, לאכול מתי שבא לי ומה שבא לי, ללכת לשירותים בלי שיהיו לי 20, 30, 50 שניות לחזור לח'... אבל אני מרגישה רע, על זה שכל החברים שלי בבסיס, אוכלים אוכל מזופת ויש להם רק שעה להיות עם הפלאפון ולי יש עכשיו ארבעה ימים בבית, משהו שכולנו חולמים עליו בערך 24/7

תקראו לי צהובה, תקראו לי מורעלת, אבל בא לי לחזור לשם עכשיו. גב כואב או לא... איזו מן חיילת אני אהיה בקו אם אני נוטשת את המחלקה שלי?
מוגזם?

הסמל ממש כעס עליי על זה שאני מעמיסה על עצמי.
"אם מישהו מוריד אותך לפק"לים- את לא עושה, בטן- את לא עושה, את לא רצה ולא פורקת את הנשק. למה? כי כואב לך. והבריאות שלך חשובה הרבה יותר!"  

הוא אוהב אותי, וממש אכפת לו ממני. בזכותו קיבלתי ב' להיום וגימלים ברגע שהרופא הגיע. הוא ממש ממש אוהב אותי. 
זה לגמרי הדדי, הוא האדם העיקרי שמעלה לי את מצב הרוח ואת המוטיבציה בטירוף, אני תופסת ממנו ברמות אחרות.
אין עליו בעולם הזה.
התגעגעתי לבית. הייתי זקוקה לזמן בית. 
בפעמים הקודמות שיצאתי מהבסיס לשישי שבת, לא הייתי בבית ליותר מ12 שעות. וזה מתסכל, כי יש חשיבות מסוימת לבית, שאין לשום דבר אחר.
אז יום רביעי היום, ואני בבית.
וזה עושה לי ממש טוב.
חידוש כוחות כדי לחזור לבסיס כמו פנתרה (כמו שמפקד המחלקה החתיך של מחלקה 1 אמר לי היום בתדריך יציאה, אומייגאד יש לו את העיניים הכי יפות שראיתי בחיים שלי, חומות-ירוקות כאלה עם ריסים באורך של ענף. מהמם)