פירורים של הלב

"אוהב אותי, לא אוהב אותי, אוהב אותי, לא אוהב אותי. לא אוהב אותי."

כמו פרח היינו פעם

צמחנו ביחד, יפים כל כך.

עלי הכותרת שלנו היו כל כך גדולים,

עוטפים את האהבה.

בסופו של דבר, שכחת להשקות אותנו, וכל האהבה היפה הזאת התייבשה. עלי הכותרת נבלו ונשרו.

זה הרגיש כאילו גידלת קוצים, וכאילו אני ניסיתי לקטוף.

חבל שלא נזהרתי, זה כואב להידקר ככה בלב.

נראה לי שאני מתחרטת מקצועית.

הדבר שאני עושה הכי טוב והכי הרבה זה להתחרט.

איכשהו יוצא שהתחושה הכי ברורה אצלי היא התחושה הזאת כשהלב כואב קצת, שהוא מכווץ מחרטה. כשמתרוצצות המחשבות של "מה אם", של כעס עצמי שלא בחרתי בדרך אחרת. או שלא סיימתי ללכת בדרך מסויימת.

מעניין אותי מאיפה הרגשת החרטה הזאת מגיעה. הרי יש סיבות להחלטות שלי ויש סיבות למעשים שאני עושה.

מה מוביל אותי לבחור לא נכון, מה מוביל אותי לא להסכים עם ההחלטות שלי עצמי?

מה מפתה את הלב שלי לבחור בצורה שתעשה לי רע, בצורה שתגרה את המוח שלי לחשוב ולחשוב ולחשוב- על כמה שאני מטומטמת.

המוח האנושי הוא דבר מדהים. דואג לכל צרכי הגוף, זוכר כל כך הרבה פרטים.

אז למה הוא לא יודע לבחור נכון?