מרגישה נטושה.. כבר כמעט שנה עברה.. :\ מה בדיוק לא בסדר בי?
עם כולן מתחילים, לכולן יש ידידים בנים לצאת איתם תמיד..
"מתאהבים" בי רק רוסים נמוכים עם משקפיים שתקועים בכיתה ג' ועדיין משחקים בוידיאו ולובשים גרביים עד הברך.
פעם לא הייתה לי בעיה עם המראה.. היה לי חבר יותר מחצי שנה שהוא נמוך ממני בראש וחצי עם משקפיים שנחשב אז חנון..
איתו הייתה לי את המערכת יחסים הכי פתוחה ואמיתית שאי פעם הייתה לי.. באמת באמת התאהבתי בו ולא היה אכפת לי איך הוא נראה
הוא גרם לי להרגיש יפה.. ומיוחדת.. והיה אסיר תודה על כל דקה שאני איתו..
הוא תמיד דאג לי והתקשר כל יום ודיבר איתי כל יום כל היום.. באמת היה לו אכפת ממני
עד היום אכפת לו ממני.. אנחנו באותה כיתה.. חוזרים הביתה ביחד לפעמים..
רק בשיחות איתו אני מבינה כמה אני שונה מפעם.. שומעת את עצמי מדברת ומבינה כמה "פרחה" אני נשמעת תמיד ולמה אני מרחיקה ממני אנשים..
לא מאוהבת בו.. מאוהבת באיך שהוא היה מסתכל עלי פעם ומחייך, ואיך שהוא דאג לי, והשיחות איתו..
זה חסר לי.. שלמישהו אכפת לי לא רק בגלל איך שאני נראת אלה בגלל האופי שלי ומי שאני באמת..
אם הוא רק היה הטייפ שלי.. אם הוא רק לא היה חבר שלי פעם.. זה ממש לא נגמר טוב
יום אחד הוא החליט שהוא לא רוצה יותר חברה, שהוא עסוק מידי בשביל זה.. ולקחתי את זה ממש קשה..
חשבתי לעצמי שזהו. עולמי חרב. רבנו, ואמרתי שאני לא רוצה לדבר איתו יותר בחיים ושככה עדיף לשנינו.
ואז אחותי הגדולה אמרה לי שאי אפשר.. זה לא יצליח. אנחנו באותה כיתה והאמהות חברות.. עדיף להשלים מאשר ליצור מצב עוד יותר לא נעים..
אבל ממש אהבתי אותו, לא יכולתי בלעדיו.. התחננתי אליו שנחזור.. שננסה שוב.
ניסינו.. אבל רבנו על כל דבר קטן.. זה לא חזר להיות אותו דבר.. והבנו שזה גם לא יחזור.. עדיף לוותר
וזהו.. פה בערך האהבה די ויתרה עלי כמו שוויתרתי עליה..
אני ממשיכה להגיד לעצמי שזה יבוא בקרוב.. אני בטוחה שזה יבוא בקרוב נכון?
אבל בעצם.. על מי אני עובדת פה בדיוק?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
