בזמן האחרון, כל לילה אותו סיפור...

בשעות הלילה המוקדמות נופל עליי דיכאון כזה, משום מקום.

רק עכשיו אני מבינה שהדיכאון הזה הוא תוצאה של הבדידות הזו שבאופן מסויים, אני גרמתי לעצמי.

כל לילה אותו דבר,

מחשב מחשב מחשב מחשב, עד הבוקר.

(אם מתמזל מזלי ואני עשירה באותו יום, אולי יש גם וודקה.)

מדברת עם אנשים כל הלילה,

בני 20

30

40

50

מדברת על שטויות

חופרת את השכל

והם קודחים לי

עד שכולם מתים והולכים לישון.

מיליון אנשים שאני מכירה ברחבי הסקייפ,

מאות גברים בסקייפ שלי,

יותר מדי מיותרים בפלאפון שלי,

ואין אף אחד שיכול לעשות אותי פחות בודדה כרגע.

אין אף אחד שאני יכולה לשבת איתו לסיגריה באמצע הרחוב.

אין אף אחד שיקח אותי אליו הבייתה ואני אעשה איתו טעויות, כמו שאני רגילה.

אין אף אחד שיציע לי איזה שוט.

אין אף אחד שנמצא שם בשבילי כרגע.

אני לא רוצה לבכות,

אני רק רוצה שמישהו ידבר איתי פנים מול הפנים,

נמאס לי כבר מהשורות שרצות על המסך של המחשב.

עריכה 2:40:

מצאתי וויסקי בחדר של אחותי. זה לפחות עושה לי קצת דפיקות לב.