הצעירים ביניכם בטח לא מכירים אף אחד מהשמות בכותרת, אני בעצמי גם לא הייתי מכירה אם לא הייתה לי אחות גדולה שאוהבת מוזיקה הזויה כמוני.

גבריאל בלחסן, המוזיקה שלו עושה לי רע, אבל היא מטהרת...

רק לאחרונה התחלתי להקשיב לשירים שלו, חוץ משיר אחד שאני מכירה כבר שנים אבל משום מה מעולם לא התעמקתי בו יותר מדי.

להקשיב למילים שלו זה כמו לקחת צמר גפן ספוג באלכוהול ולהניח על פצע פתוח, זה שורף, כואב, גורם לי לרצות למות, אבל בסופו של דבר זה עושה טוב.

השירים שהוא כותב הם לא מהסוג שעושים שמח וטוב בנשמה, אבל הם עמוקים, כואבים, מלאי תובנות וחוכמות קטנות על החיים.

השירים שלו הם היחידים שמבינים אותי בימים האחרונים.

(אגב אלג'יר, הלהקה שממנה יצא גבריאל בלחסן, גם נכללת בסוג המוזיקה שכתבתי למעלה, אבל אליהם התחברתי טיפה פחות.)

אני אתן לכם כמה דוגמאות, שלא תגידו שאני לא משקיעה, ממליצה מאוד לקרוא את המילים של השירים תוך כדי האזנה.

רכבות (השיר הראשון שהכרתי שלו):

אתה מסתכל לתוך החושך והרכבת דוהרת.
שמש עולה, שמש שוקעת, שמיים מכחילים, משחרים, מאפירים.
סתיו, חורף, אביב, קיץ.
עצים, רוח, אנשים, כלבים, מרצפות, רחובות, ריח.
מונית עוצרת בחריקת-בלמים, אשה זקנה יורקת על המדרכה.
שקית-במבה צהובה מתעופפת ברוח,
אתה מסתכל מבעד לשתי בועות-זכוכית מיימיות.
הרכבת דוהרת.
כוכבים, מנועים רוטטים, ילדה יפה מפשקת חיוך, מסוממת.
הרגליים שלך הולכות, עוצרות, מתיישבות.
אתה שותה מים, בירה. מעשן, מתקלח.
קם בבוקר, בצהריים, בלילה.
אתה חולה.
הרכבת דוהרת.
המנועים בוערים, השמיים שותקים.
אתה מתנשף, הימים רודפים אחריך, אתה רודף אחרי הלב שלך,
שפועם מהר מדי, יותר מדי.
הרכבת בוערת. "לאן זה?" : אתה שואל.
והקירות בחדר שלך רועדים. המזרון לא נוח, הצוואר תפוס, הראש שלך מתפוצץ.
עוד רבע שעה, עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, ואחרי זה
האיש עם הטרייניג רץ ועוקף אותך מימין כלב משתין על עץ.
אתה ממהר, אתה מאחר.
הרכבת דוהרת.
אתה בועט בדלת של הבית שלך, שלא נפתחת.
אתה אוכל בעמידה, הטלפון מצלצל, אתה נרדם;
המחוגים זזים שבוע, שבועיים, שנה, עשר שנים.
השעון מצלצל, התופים דופקים. החלון שלך נפתח בסערה ודופק בקיר.
אתה מתעורר, קם, בולע כדור, מתקלח, מצחצח שיניים, נתקע במקרר, שחוסם את המעבר. הטלפון מצלצל.
סחרחורת, חוסר-יציבות, הפרעות בדיבור, פריחה בעור, בילבול, עייפות, חולשה מוגברת, שינויים בהתנהגות. שינויים במזג-האוויר, רוח קרה, גשם מגעיל, אנשים מכוערים, בחורות יפות, חזה גדול, רומני שיכור מגולגל בשמיכת-פוך פרחונית, מגולגל על המדרכה.
קלונקס 0.5 מ"ג טבליות. כל טבליה מכילה CLNAZEPAM.
פבוקסיל 1nk0qe0qmco0vgpqtkju11לטיפול בדכאון ובהפרעות-תפקודיות.
המאופיינות במצבי-רוח ירודים ובהפרעות פסיכומטריות.
לטיפול בתסמונות טורדנות-כפייתית.
גשם, שמש קרה, מדרכה רטובה, עיניים חלולות מאיימות.
משחקי-וידאו, מכוניות מתנגשות, שמנת להשמנה, חתול שחור,
אוטובוס מאחר, נהג מונית חרמן, חברים טובים, כלבים נובחים.
חתול שחור מיילל מתחת לרגליים שלך.
שתיים בלילה אתה לא נרדם, אתה מתכסה בשמיכה,
אתה דוחף את השמיכה, אתה מניח אתה הראש על הכרית
והיא כמו אבן קרה.
אתה מסתובב, מתקפל, מתמתח, ולבסוף קם ומעשן סיגריה.
אתה מדליק אותה מתנור-החימום. החתול כבר נרדם על הספה לידך,
שחוסמת את המעבר ואת הדלת.
אתה חושב לצאת החוצה, אבל קר מדי וחשוך מדי.
חודש שאתה כבר לא עובד.
אתה פוחד,
אתה פוחד מהפחד.
אתה פוחד לפחד מהפחד.
אז אתה מדליק את הטלוויזיה שלך בלי קול, שלא יקום השותף שלך,
שבקושי ישן. שרק לפני שבועיים השתחרר מאברבאנל, והוא חבר שלך כבר מגיל תשע.
היום הוא נפרד מהחברה שלו בפעם הרביעית, אבל הפעם הסופית.
והוא חיוור והוא בולע כדורים.
הוא מסתכל עליך ומבקש עצה, אתה רוצה שהוא יישן.
גם אתה רוצה לישון, אבל לא יכול.
אז אתה כותב, לפחות שיהיה על הדף, שתוכל לקרוא מחר בבוקר,
שתתעורר בשירותים, אחרי הסיגריה והנס-קפה, שתמיד עושים טוב לבטן בבוקר,
שיהיה מעניין, שלא הכל הולך לאיבוד בזמן הזה, שחולף לאט מדי, בזמן האחרון, בימים האחרונים, בשעות האחרונות, בדקות אלה ממש.
אל ייאוש, יהיה טוב, אתה אומר. אתה מבלף, אתה משקר.
אין לך מושג, כלום, נאדה. כמו סרט רע עם סאונד גרוע ותסריט עלוב.
הים רע בחושך. מזל שיש מנורות, מזל שיש סיגרית שמפיגות את הבדידות,
זה הבית הזה. זה הקירות האלה, והמכנסיים של המשוגעים שתלויים על הקיר,
אני אומר לכם, אבל יהיה טוב,
אני בטוח.

עץ אגוז

פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה
באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו
נספג בזיכרון
וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר
שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם
את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד
והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך
לרקוד באויר כאילו בלי משקל
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות
מסתם התרגשות כזאת
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם
לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח
לראות את הצבע של הדברים
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב
איפה זה לאן זה נעלם

חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד
הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי
אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה
גלגל העין בוהה דומם חשיכה ניראית
צל מן העבר חולף, אני נחנק

מה שווה עין עגולה מול השמש
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר
כמו סמטה חשוכה
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים
גבריאל מה קרה לך, נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש
תיקון יגוני מנחה לפניך
כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד
.והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע
כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים
רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה
אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה
מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד
ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפש כזה
הכל מת, מת
הכל שונה
אני זה לא אני
אטום ודביק
כוס אוחתו על הכל

אלג'יר - בתוך הצינורות

אני מעשן רק כשאני צריך.
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
אם היה לי כח הייתי קם וצועק.
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר.
מליון כדורים,
נותנים לי הרופאים.
שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר. זה משחק.
משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע. לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החלומות.
אני בתוך הצינור.
עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת שמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינור.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהנום זה לא אושר.
זה סתם חיוורון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש ויש ויש
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים, שיכור מהרוח.
אני בתוך הצינורות.

תודו לי אחרי כמה האזנות.. זה ממסטל.