החופש הגדול שלי התחיל לפני כמה חודשים בעצם, כשפרשתי מהביצפר.. לא ב20 ביוני.

אפילו שזה החופש האחרון שלי לפני הצבא לא התייחסתי אל הזמן הזה ככה, לא הרגשתי שזה החופש הגדול שלי.

אולי בגלל שכל ה3 שנים האחרונות היו חופש אחד גדול בשבילי, אם מספיק רציתי, יכולתי לעשות כל מה שבא לי, אף אחד לא הצליח לרסן אותי לגמרי, לא ההורים, לא המסגרת (למרות שאני חייבת להודות שבשלב מסויים למחנכת ולרכזת שכבה שלי הייתה יותר השפעה עליי מאשר ההורים), לא האידיאל שאומר שאני צריכה לסיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה וסבירה ובטח לא אני בעצמי. אף אחד מהם לא הצליח להחזיק אותי בביצפר. גם כשרשמית עוד הייתי שם, רוב הזמן לא הייתי פיזית, וגם כשכן הייתי פיזית הראש שלי היה מחוץ לשער ביצפר, רחוק רחוק משם.

אז לא התייחסתי לזמן הזה כ"חופש גדול אחרון", לא ביליתי יותר מבדרך כלל, גם כי החברות שלי כן היו בביצפק עדיין וגם כי לא הבנתי שאני צקיכה לנצל את הזמן הזה. עבדתי קצת פה וקצת שם ולא חסכתי שום כסף לתקופת הצבא הענייה. בעיקר התבטלתי כל הזמן הזה.

קצת מצטערת על זה עכשיו, כשנשארו לי 24 ימים לגיוס. ה24 ימים החופשיים האחרונים שלי ל3 שנים הקרובות.

יכולתי לעשות יותר עם כל הזמן המת הזה.. יכולתי להנות יותר, לעבוד יותר, לנצל את החופש שלי יותר.. אבל לכו תסבירו לילדה שרגילה כל החיים שלה להיות חופשייה שזה עומד להיגמר בקרוב מאוד. אפילו שאני יודעת את זה אני לא באמת מבינה את זה.

בהצלחה לי.