זיוני השכל של רוז

הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות, מהקשר שהיה לי עם אחים שלי לפני שהוא נקטע הוא הסיפור שסיפרתי להם על הנדנדה ביום גשום, ומאז הם ביקשו ממני לספר להם אותו עשרות פעמים, וכל פעם מחדש נהנתי לספר אותו והם נהנו לשמוע.

התאומים איתי ואסף היו בני 6, ורעות הייתה בת 3, אני הייתי "גדולה", בת 10

התנדנדנו ביחד על הנדנדה הגדולה בחצר של סבא וסבתא, רעבים ומחכים שיקראו לנו לארוחת צהריים, ופתאום התחיל גשם חזק, מצורף לברקים ורעמים

נצמדנו כולנו והתחבקנו מתחת לגגון הקטן של הנדנדה, ואחים שלי פחדו מאוד מהברקים והרעמים

אני זוכרת שרציתי להרגיע אותם, אז שאלתי אם הם רוצים שאספר להם סיפור

הם צעקו "כן" וחיבקו אותי

הרגשתי ככ גדולה ואחראית, והתחלתי לספר על אדון ענן, שראה אותנו מלמעלה וראה שאנחנו רעבים מאוד, ואז שאל את איתי מה הוא ירצה לאכול

איתי צעק שהוא רוצה המבורגר, אז המשכתי וסיפרתי איך הענן ירד למטה, ונתן לאיתי המבורגר וחזר לשמיים, ואיתי צחק וחיבק אותי חזק יותר

אסף ורעות צעקו "מה איתנו?" ואמרתי להם שיחכו בסבלנות, כולם יקבלו אוכל

בדיוק היה ברק, והחלטתי להמשיך איתו, סיפרתי שהברק לא התכוון להפחיד אותם, הוא רק רצה לשאול את אסף מה הוא רוצה לאכול, כי הוא ראה שגם אסף רעב מאוד, ואסף קפץ ואמר "פנקייק!" אז המשכתי וסיפרתי איך הברק פגע בדיוק ביד של אסף, ובמקום כאב, הופיעו פנקייקים

ואז הגיע הרעם שגרם לרעות להיצמד אליי בפחד, ואמרתי לה שהרעם גם הוא לא התכוון להפחיד, רק רצה לשאול מה היא רוצה לאכול, כי השאר כבר אוכלים, ורעות חייכה ואמרה שהיא רוצה גם פנקייק, וברעם שבא אחריו סיפרתי איך בבום, כמו קסם, הופיעו פנקייקים ביד של רעות

וכולנו ישבנו בנדנדה, צוחקים ומאושרים, וסיפרתי להם שכל ברק, רעם, או ענן גשם נמצא כדי להביא אוכל ואושר לאנשים ולחיות

והם הפסיקו לפחד וחיבקו אותי וישבנו שם עד שהגשם נגמר

אני אתן הכל כדי לחזור לתקופה הזאת.