זיוני השכל של רוז

ראיתי רק את הגב שלו מתרחק, את ההליכה העצבנית והלחוצה שלו, וזה הדבר האחרון שראיתי ממנו.

אפילו גופה הוא לא השאיר. רק עפר, אבק.

אני זוכרת שלפני זה נכנסתי לחדר שלו ורציתי לדבר איתו, להרגיע אותו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע.
"אני הולך לעשן ולהירגע, שאחזור נדבר" אלה היו המילים האחרונות

המחשבות רודפות אותי.

מה היה קורה אם הייתי מתערבת בשיחה? מה היה קורה אם הייתי מרגיעה את אבא ואמא ועוצרת אותם מלצעוק עליו? מה היה קורה אם הייתי מתעקשת שהוא יקשיב לי ומחבקת אותו?

הסתובבתי במיטה והסתכלתי על התקרה שצבועה בכחול, כמו השמיים

כן, אותם שמיים שלקחו לי אותו.

הוא יצא לעשן ואני נרדמתי, ובזמן השינה הרגשתי חנוקה, האוויר היה סמיך וחם, מלוכלך

השיעולים העירו אותי, החדר כולו היה מלא עשן

אבל שרצתי החוצה היה מאוחר מידי. כבר לא היה ניתן לזהות את האסם שלנו, הדבר היחידי שראיתי היה צורה מעורפלת של אסם שבנויה כולה מאש

התחלתי לצרוח, אמא ואבא רצו החוצה וראו את האסם

אמא התמוטטה.

להיכנס פנימה ולהציל אותו לא היה אפשרי, ולמען האמת, היה מיותר בשלב הזה.

שהכבאים והשוטרים הגיעו וכיבו את השריפה, לא מצאו שם כלום.

כל מה שנשאר מאח שלי זה קופסא כסופה של סיגריות.
עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות

העולם שלי קרס.

יום למחרת ירדתי לארוחת ערב עם המשפחה, הכיסא הריק של אחי עמד שם, ומולו צלחת עם אוכל, כאילו הוא עומד לחזור מהאסם כאילו כלום לא קרה, לשבת ולאכול, והעולם ימשיך כרגיל.

אבל הוא לא חזר.

אמא הסתכלה על הצלחת שהתקררה, ופרצה בבכי

אחותי הקטנה שאלה אם נקבור את האפר או שנשים אותו בכד

אבא קם ויצא בחוצה

אמא התעלפה

ומאז לא הזכרנו אותו יותר.

אבל אני תמיד זכרתי. הוא היה אח מדהים.

רציתי לדבר עליו

רציתי לשמור על הזיכרון צורב וחם כדי שתמיד נזכור

תמיד נזכור שהיה לנו אח

שנשרף עד האפר

ואף אחד מאיתנו לא הצליח להציל אותו.

רציתי לזכור את זה.

רציתי להרגיש אשמה, רציתי שכולנו נרגיש אשמים

אני מתגעגעת לאח שלי.

-מעניין אותי מי מכיר את הסדרה שביססתי עליה את זה ומצליח לזהות