זיוני השכל של רוז

היינו משפחה מושלמת. וזה מה שהכי מתסכל.

אמא ואבא אהבו אחד את השני, בכל יום ראשון יצאנו לכנסיה ובדרך חזרה עצרנו בדיינר והזמנו טוסטים

בכל יום שני אמא ואבא היו יוצאים לסרט וחוזרים מחובקים, ואני הייתי מציירת

אריה הייתה על המחשב, עובדת כרגיל

טומאס היה מנגן בגיטרה ומדבר בפלאפון עם חברה שלו

וקיילר הקטן היה יושב בלול ומסתכל על העולם

ובכל יום בשעה 9 ברנדון היה מתקשר לספר על מה שהתאומים עשו בגן היום, ואיך ההריון של אישתו מתקדם, ואחריו אוקטביה הייתה מתקשרת בשיחה מחול, לספר איך מתקדמת העבודה ולדבר על שלושת ילדיה שהופכים את החיים שלה לצבעוניים, וכמובן, לרכל על הבעל שתמיד מביא פרחים אבל רק לה ולא לילדים.

אבל חוץ מאוקטביה והבעל המוזר שלה, כולנו היינו מאושרים.

אהבתי לצייר את קיילר, הוא היה הילד הכי יפה במשפחה כבר מאז שהוא נולד.

כשהוא נולד הייתי כבר בת 15, וברנדון כמעט 30, אז אפשר להגדיר את זה כנס, בן זקונים ממש צעיר, אפילו קטן יותר מהתאומים של ברנדון.

הוא נולד עם עיניים כחולות בהירות, כמו שלי, אף קטנטן ושפתיים עגולות ומושלמות, פנים עגלגלות ושיער שחור חלק ויפה

אמא לא הורידה אותו מהידיים, היא אפילו הפסיקה לעבוד כדי שלא תפסיד אפילו שעה ממנו

הרי החרטה הכי גדולה בחייה הייתה העבודה שלה, שבגללה אנחנו בילינו יותר זמן עם האומנת מאשר איתה ועם אבא

אבל בלילות כשהיא שמה את קיילר בלול, התגנבתי מהחדר שלי והרמתי אותו בעצמי, והוא היה נרדם על הידיים שלי וככה היינו נרדמים כל לילה על הכיסא נדנדה, עד הבוקר שהתעוררתי וגיליתי שאמא כבר הספיקה לקחת אותו ממני ולצאת איתו לסיבוב בעגלה.

השנים חלפו וקיילר כבר היה בן 5, ילדון קטן שכולם אהבו לפנק, כל הבית היה מקושט בציורים שאני ציירתי, רק של הפנים של קיילר

ציורים שלו צוחק, ציורים שלו קופץ על אמא, ציורים שלו מתנדנד.. כל החיים שלו מתועדים על קירות הבית הזה.

וזה מה שהכי כואב.

אני זוכרת את היום הגורלי ההוא כאילו זה קרה ממש לפני דקה, זה היה טקס הסיום שלי, וכולנו הלכנו לאולם הטקסים הראשי, ומרוב ההתרגשות לא שמנו לב למה שקיילר עשה

אני לא יודעת איך, אבל הוא הצליח לרוץ לבריכה השכונתית במורד הרחוב בלי למשוך תשומת לב

כול העיר הייתה בטקס הסיום, כולם פה עם המתבגרים מלאי הגאווה שלהם, מי היה בחוץ? מי היה שם בשביל לראות את קיילר?

הוא לא ידע לשחות אבל מים תמיד משכו אותו, שקילחתי אותו הוא תמיד ניסה לצלול

אבל במקלחות אני הייתי שם בשביל למשוך אותו למעלה. בבריכה לא הייתי.

בזמן שאני נאמתי את נאום הסיום שלי וזרקתי את התעודה באוויר, קיילר נשם את נשימתו האחרונה.

מי היה מאמין?

חיפשנו אותו שעות, התקשרנו לכל מי שיכולנו, והמשטרה אמרה לנו לחזור הביתה

נאלצנו לגרור את אמא הביתה

כמה שעות ישבנו על הספה ליד הטלפון? 3? 4? אריה התקשרה למשטרה כל דקה לבדוק מה קורה

ואז דפקו בדלת.

החלטנו לקבור אותו בחצר ליד בית העץ שלנו, אמא לא הסכימה שהוא יקבר בבית הקברות בקצה העיר, היא רצתה אותו קרוב

האמא שבילתה כל דקה ביום מאושרת ומרימה את קיילר על הידיים עכשיו מבלה כל דקה ביום בוכה ושוכבת על הקבר שלו

כבר ויתרנו על הנסיון להזיז אותה.

אריה חזרה לעבוד אבל עברה לגור עם בן זוגה כי הזכרונות כאבו לה

טומאס התחתן, אבל לא באושר, הוא לא עשה חגיגה גדולה, הוא התחתן לבד בבניין העיריה, ועבר לגור בבית ממול, כדי לצאת מהמקום שהוא מכנה "בית קברות לחיים" אבל עדיין להישאר קרוב אלינו.
ברנדון ואוקטביה הפסיקו להתקשר, זה כואב להם מידי.

אבא לא בסדר, הוא יושב ובוהה בציורים כל היום.

אמא..אתם כבר יודעים.

ואני? אני יושבת בחדר שלי ומציירת. על הקיר תלויים ציורים.

ציורים של קיילר בידיים של אמא, קיילר מחייך, קיילר צוחק, קיילר צועד את צעדיו הראשונים, קיילר מחבק אותי, קיילר מנופף לשלום, קיילר צולל באמבטיה, והאחרון, קיילר שוכב על ערמת פרחים וצוחק, שמאחוריו ניצבת אבן גדולה ושחורה שעליה חרוט שמו באותיות גדולות ושחורות.

אשמח לתגובות והערות (: