המראה השבורה

אני לא יודע אם להתלהב מההזדמנות או לשקוע בנוסטלגיה מוזרה.

זה מרגיש קצת כמו לחזור לחדר ישן, תחושה של ביטחון ורוגע כלשהו, אבל משהו שאולי היה שווה להשאיר בעבר.

זה מרגיש כמו להגיע למסיבה בדיוק כשהכל נגמר ומתחילים לסדר כיסאות, להגיע לכיתה ריקה בסוף היום, לחזור לגן ישן ששיחקת בו עם חברים ולהבין שאתה לא מכיר אותם יותר, או יודע איפה הם עכשיו והגן ריק מאנשים.

יש פה קסם ומעין עצבות על משהו שהתפספס, משהו שהיה ונגמר, ניצוץ שלא בוהק יותר.

האם שווה להחיות את המקום? האם הוא יהיה אותו דבר אחרי שמת?

אומרים שאחרי 4 דקות ללא חמצן יש סיכוי מאוד גבוה לנזק מוחי, כזה שממנו אי אפשר לחזור ואתה משאיר בעצם רק גופה חיה, בהגדרתה "צמח", ישות נושמת אך לא בהכרח מודעת או קיימת, גם אם היא מחזיקה פרצוף אוהב ומוכר.

יש סיכוי שעברו פה יותר מ-4 דקות?