המראה השבורה

נוסטלגיה היא רגש מקסים בכך שהיא צובעת הכל בגוונים יפים של כחול, כאילו ואתה הולך לבדך דקה אחרי השקיעה על החוף.

היא משחקת על כל הדברים שהיו, ואולי היו אחרת במציאות, אבל בראש הם מושלמים, רגעים ששווה לחזור אליהם ולעצור.

תוסיפו אליהם את הנוסטלגיה המזויפת, של כל הדברים שלא הייתם חלק בהם, אבל עדיין רוצים "לחזור", דברים שפספסתם ואולי לא הייתם רוצים לפספס, לתקן טעות, ללכת בדרך שהיום אתם חושבים שאולי תהיה טובה יותר.

ואז עוברת דקה, ואז שעה, והזמן לא עוצר וממשיך לסחוף אותנו הלאה בים, מעבר לזכרונות, מעבר להחלטות ולכשלונות שלנו.

ברגע שמסתכלים אחורה, ולא בהתשקפות של הזמן, כה יפה ומטעטעת בגוונים יפים של כחול, מבינים כמה זה בולשיט.

את המציאות תמיד אפשר להטביע, אבל היא לא משתנה, גם מתחת לפני הים.

אז אני מודה לזמן, שיוזר לי להמשיך הלאה ולא לשקוע בזכרונות, או חלומות ממוצאים, או מציאויות שאין לי חלק בהן או ההבנה, שאני לא הייתי חיי את החיים שדמיינתי, גם אם הייתי נמצא באותו עולם.

תודה לזמן שמאפשר לאדם להמשיך הלאה, ולשחרר.