המראה השבורה

חשבתי לאחרונה על כמה שאני בן אדם מגיב.

אני לרוב לא אוהב/מצליח כל כך לבנות, יותר להגיב לסיטואציה, אולי ללחוץ במקומות הנכונים כדי לקדם אותה.

ליצור אבל? לא ממש.

לא פותח את הדיון, רק מרחיב אותו למקומות שמעניינים אותי. מעלה את השאלות הנכונות.

אני לא בונה את התשתית, רק מיישם אותה, יודע לזרום בתוכה בקלות.

גם לכתוב בשבילי לא נעשה בהרבה מחשבה תחילה, יותר בתגובה למחשבות מקוריות, מעין נזילה של תהליכים מחשבתיים.

אני תוהה למה הסלידה מבנייה, מיצירה.

אני לא בטוח אם זה החשש מחוסר הבנה, או ההבנה שמה שיווצר או אינו מושלם. אולי זה החשש משיפוט, פה קל יותר לדבר מאחורי מסיכה.

אולי אני לא מוכן לקחת אחריות? להתבגר? לא בטוח.

אנשים הם איים במידה מסוימת, אם אתה לא מסוגל לבנות גשרים, תאלץ להמתין לסירות שיאספו אותך.

תבוא סירה בשבילי?