המראה השבורה

חשבתי לאחרונה על כמה שאני בן אדם מגיב.

אני לרוב לא אוהב/מצליח כל כך לבנות, יותר להגיב לסיטואציה, אולי ללחוץ במקומות הנכונים כדי לקדם אותה.

ליצור אבל? לא ממש.

לא פותח את הדיון, רק מרחיב אותו למקומות שמעניינים אותי. מעלה את השאלות הנכונות.

אני לא בונה את התשתית, רק מיישם אותה, יודע לזרום בתוכה בקלות.

גם לכתוב בשבילי לא נעשה בהרבה מחשבה תחילה, יותר בתגובה למחשבות מקוריות, מעין נזילה של תהליכים מחשבתיים.

אני תוהה למה הסלידה מבנייה, מיצירה.

אני לא בטוח אם זה החשש מחוסר הבנה, או ההבנה שמה שיווצר או אינו מושלם. אולי זה החשש משיפוט, פה קל יותר לדבר מאחורי מסיכה.

אולי אני לא מוכן לקחת אחריות? להתבגר? לא בטוח.

אנשים הם איים במידה מסוימת, אם אתה לא מסוגל לבנות גשרים, תאלץ להמתין לסירות שיאספו אותך.

תבוא סירה בשבילי?

במבט חטוף וקצר

סיפור שלם מסופר

על פריצה,

להבה בוערת

עניין

מילים ותנועות שפתיים

מגע קל

חיוך

חדירה ולחצים במעיים

שחרור

אך גם מעין לחץ

חיבוק שנגרר לנמנום

סיפור

של מה שהיה יכול להיות

אם רק היית מסתכל בחזרה

ומבין ש...

ציפיתי ליותר מעצמי.

זה רק מילים, אפילו לא כלפי,אבל למה זה כואב כל כך...

נוסטלגיה היא רגש מקסים בכך שהיא צובעת הכל בגוונים יפים של כחול, כאילו ואתה הולך לבדך דקה אחרי השקיעה על החוף.

היא משחקת על כל הדברים שהיו, ואולי היו אחרת במציאות, אבל בראש הם מושלמים, רגעים ששווה לחזור אליהם ולעצור.

תוסיפו אליהם את הנוסטלגיה המזויפת, של כל הדברים שלא הייתם חלק בהם, אבל עדיין רוצים "לחזור", דברים שפספסתם ואולי לא הייתם רוצים לפספס, לתקן טעות, ללכת בדרך שהיום אתם חושבים שאולי תהיה טובה יותר.

ואז עוברת דקה, ואז שעה, והזמן לא עוצר וממשיך לסחוף אותנו הלאה בים, מעבר לזכרונות, מעבר להחלטות ולכשלונות שלנו.

ברגע שמסתכלים אחורה, ולא בהתשקפות של הזמן, כה יפה ומטעטעת בגוונים יפים של כחול, מבינים כמה זה בולשיט.

את המציאות תמיד אפשר להטביע, אבל היא לא משתנה, גם מתחת לפני הים.

אז אני מודה לזמן, שיוזר לי להמשיך הלאה ולא לשקוע בזכרונות, או חלומות ממוצאים, או מציאויות שאין לי חלק בהן או ההבנה, שאני לא הייתי חיי את החיים שדמיינתי, גם אם הייתי נמצא באותו עולם.

תודה לזמן שמאפשר לאדם להמשיך הלאה, ולשחרר.