המראה השבורה

אנשים חושבים שהם ברזל

משאב גולמי שממנו אפשר לבנות כלים חזקים ויעילים

משאב שצריך ליצוק באש

ולהכות בפטיש

ולשטוף בחומצה

ואחרי כל האתגרים, כל הכאב, יצא כלי נוצץ חדש וחזק

תומצא פאנטה לחומר הגלם

אך אנשים הם כמו מים

משתנים, רגישים לכל תנועה ושינוי

וחזקים מספיק לסחוף אחרים איתם

צלולים מספיק לחשוף את כל הסודות

או עכורים ומלאי עבר קבור תחת המצולות

והם ממשיכים לנסות, לחשל, לאלץ ולדחוף

עוד שינויים מאולצים, עוד מצבי קיצון וחומרים מחזקים

רק בשביל להגיע לאידאל

לחשל לקראת הבאות

וכל מה שהם עושים

הופך את המים לרעל

אני תוהה למה לפעמים לדבר ולכתוב על רגשות זה דבר שבמהות שלו כל כך מורכב ביחס ללהרגיש במקור.

אולי בהמקור, לפני שיכולנו לתקשר ביעילות ולתאר דברים בצורה רציונלית, עדיין היה בנו רגש, עדיין היו בנו המערכות האלה שהתריעו וניווטו אותנו בחיי היום יום.

ועד כמה שהשפעה היא יפה, מסודרת, קלילה ולפעמים חודרת, היא לא מכילה טווח תדרים מספיק גבוה או ספטרום צבעים מספיק מגוון

אין מספיק תווים לנגן את מה שמרגישים בפנים, בדיוק בצורה שמרגישים בפנים.

זה מוביל אותי למחשבה שהדרך היחידה להזדהות בצורה אמיתית עם תחושה של בן אדם היא להתמוסס איתו כמו נמס בכוס עד שהעצבים שלנו יהיו מעורבלים אחד בשני כמו אטריות

מדברים מבלי להגיד מילה, מבינים מבלי לתת פרשנות.

נשמע כואב.

כשאין לאן ללכת

ואין למה ללכת

ואין למה בכלל

ואין

בשקט

היכן שאין צלילים

בשקט

שאין לו חיים

השקט

אחרי שכבר לא צורחים

הוא שקט

מלא סודות סגורים

בשקט

מרמור וכעסים

על שקט

במקום דיבורים

רק שקט

של שתיים, בודדים