המראה השבורה

לרוב אני שקוע בשגרה, כזו שמעסיקה ומשחררת אותי בו זמנית.

כשאני חושב עליה, אני נזכר בתיאור של "העבודה משחררת" אבל מנסה להתנתק מהתמונה של מחנות השמדה ברקע אלא להתמקד בהבנה שהעבודה מעסיקה ומרכזת את כל משאביה בביצוע, מה שלא משאיר מקום למחשבות.

מחשבות מציקות בשבילו הן כמו עובש, גדלות בלחות החשוכה של המוח איפה ששוכנות כל המחשבות הטורדניות, הפגיעות, "מה אם" ו"איך יכולתי אחרת", כל הפקפוק והביקורת שמעכלים לאט לאט יותר מעגלים במוח שמתעסקים רק בחשיבה מתמדת על אופטימיזציה של דברים שכבר לא נשאר לתקן.

העבודה משחררת, בכך שהיא משאירה מעט מקום בראש למאבקים הפנימיים האלה, העשייה מנתקת מהמציאות הסובבת והזמן עוצר עד שהקיום שלך מתחיל ונגמר כולו בנקודה קטנה שהיא ה"עכשיו", היא משחררת אותך מעצמך והחשיבה על עצמך אלא מקנה את המחשבה שלך למשהו אחר, שיכול להפיק תועלת, תועלת שאתה לא יכול להפיק מעצמך.

לאט לאט, יש מי שמוצאים את עצמם כחלק מ"כת" של עיסוקים, תמיד ממהרים ורצים מדבר אחד לאחר, בתחושה כאילו והם בורחים מאיזה צל אפל שרודף אותם בכל צעד שייקחו, הם טוחנים שעות ובעיות וטלפונים והם חיים לרגע שיהיה משהו לעשות, מטפסים על הקירות או שוקעים במעמקים של המחשבות המצטברות שלהם, בשעות השקטות שבין ימי החול, בדקות דוממות על הכרית במיטה כשכבר אי אפשר לחשוב מה חשוב לעשות מחר.

הצורך שובר, ומתלה, ומושך ודוחף עוד ועוד, ואיך תסביר לאדם האחר, שזה לא סמים, או סקס או אלכוהול, אלא עבודה, שמביאה לך את ה"היי" שאתה צריך כדי לשרוף עוד שבוע בדרך לשום מקום? יש מי ששורפים קלוריות על הליכון ללא הפסקה, ויש מי ששורפים לוחות שנה בדרך לשקט נפשי כלשהו, תחת מחמאות וכבוד על המאמץ שהם נתנו והנשמה שלאט לאט נסחטת מאחורי הקלעים.

העבודה משחררת, והיא גם כולאת, בכלוב זכוכית שרק אתה יכול לראות, ולא אחרים, לא לראות ולא לשמוע.

אז תחזור בבקשה לשבת,

העבודה משחררת.

לפעמים לעבור על כל מה שקבור פה באתר משאיר אותי ברגשות מעורבים.

בערב אחד אפשר לקרוא פה סיפורי חיים של אנשים, או יצירות אומנות רנדומליות.

אפשר לעבור בין מילים עצובות לשירים מלאי מחשבה או סיפורי אורגזמות יום יומיים. אנושיות.

אפשר לראות את היום שאנשים נשברו, נסדקו, ולמדו לאסוף את החלקים ולהרכיב מחדש, לצמוח ולאהוב.

אפשר לראות צלקות שרודפות אנשים במילים שהם מחתימים אל תוך הקירות שלהם, תסכולים חוזרים ונשנים שהם צריכים שינזלו להם החוצה מהראש לעוד לילה של שקט.

יצירי מחשבות רצים פה, עם סיפורים ומחשבות שמתרכזים במקום אחד, מוקפים בעשרות קברים של מי שהיו וכבר אינם עוד מי שהיו, חדרים ריקים מילדות שכבר נגמרה או שלב בחיים שנשאר מאחור, נעול תחת שכבות של קרח ומעלה אבק כמו ספר טוב שקראת ובשלב מסוים היית חייב לשחרר.

במסדרונות האלה, עשרות של דלתות וחדרים, כל אחד בעולמו שלנו, אבל חשוף ופתוח לכולם, והרגשות והמחשבים צפים להם בין החדרים ומרוחים על הקירות, שום דבר לא דומה אבל הכל מרגיש מזמין.

אני נאבד לפעמים בין המילים, לפעמים לשעות, לקרוא סיפורים וחוויות ותיעודים, עובר מרגע של שמחה ותקווה לרגעים של תסכול ומרירות, של ייאוש גמור ולנוסטלגיה לאנשים שכבר לא פה לספר. תמיד מוצא את עצמי עם מחשבות אחרי.

זהו עולם אחר, בין מסדרונות ישראבלוג, רגע שקפוא ומנותק מהמציאות ועדיין כל כך אמיתי בתוכנו.

לפחות עד שיקרוס שוב.