פופאיי

בוקר צפוני יורד על השכונה שלנו,

ואנחנו שמחים, כי אנחנו יוצרים

והאיש הזקן מחשבה יושב ודג מחשבות,

בלי לכתוב מילה, בלי ליצור דבר

והוא אוסף אוצרות של מראות, ריחות, 

טעמים וחוויות, והולך איתן לישון כמו כסות מיטה

אבל בבוקר הוא מתעורר לבוקר סהרורי,

ולא מוצא את היהלומים שאגר לשעת לילה

כי מחשבות באות והולכות, וחוויות מחליפות חוויות

ומה שלא נכתב ונוצר היום, לא יווצר לעולם

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

האיש הזקן יושב על קופסת שימורים ומנפח ת'ראש,

בתסכולים, אהבות, אכזבות, הרהורים, ומראות משתנות

"יום אחד אני אכתוב," הוא אומר, ולא כתב מילה

וכשניגש סוף-סוף למלאכת הכתיבה, הפך דג מגמגם

רק שיר עלוב ולא-מובן הצליח לזלוג מבעד לסדקי תודעתו

אבל אנחנו בשכונה הספקנו לכתוב סיפורים קצרים וארוכים

הספקנו למלא את החללים שנוצרים בהרהורים אין סוף,

ריחות, טעמים וחוויות

מה שזרם אלינו מהיקום, יצא החוצה בו בזמן,

כי ראינו עצמנו צינור לתודעה הקוסמית של העולם,

ואם לא נוציא את מה שנכנס, תהיה סתימה

סתימה כמו שיש לאיש הזקן היושב על קופסת שימורים,

ואומר "חוויתי," ולאיש אין מושג מה חווה ומתי,

וגם הוא איננו זוכר

והיד רועדת לו עם העט על הדף, והוא מנסה לשחרר,

אך מ-כל מצבורי החוויות נופלות רק כמה מילים עלובות,

שנכתבות במאמץ כמו אדם בשעת עצירות בשירותים.