פופאיי

אבטיחים בגשם

קר לי כל-כך

שוקע לרצפה, לא משאיר סימנים

מסתחרר מהד קל של מנוחה

יושב עירום ושקוף לפני העולם

את לא מדברת איתי, את אינך

מפצפץ בועות סבון

מונח על קצה נייר מרשרש ברוח

חושב שטוב לי

מדבר אל המנורה, מסתגר בבית

חושב על מחשבות נטולות מחשבות

ארבעים יום וארבעים לילה הייתי עקוד במשכנך

לא נשאר דבר להגיד, לא נשאר עצמי

הילולה שפרחה כמו הד בועות סבון

מנצנצת חרש ברחש הכוכבים

אזורים ריקים של כלום

על מפתן סירה טרופה

ים מים שפוף רוח

מלחך את קרקעיתו כל ימות השנה

בחול שנושב בתוך המים

בדגיגונים קטנים-קטנים בקוטר מטבעות

המתפזרים בבהלה לנוכחות צולל טורף

כמו פרח הפורש כותרתו.