קשה לי. היא באה אתמול, והיה נחמד, אבל דיברנו כל-כך הרבה... זה לא קל. יש לה שכל, אבל אופקייה לא רחבים, וזה קשה להסביר לאישה מאוד רדודה באמונותיה, עם תפיסות עולם מבולבלות, שנובעות מגזרי מידע ששמעה פה ושם, לדבר איתה פילוסופיה קלה ודברים רוחניים. קשה לה להכיל. ויש לה שכל, והיא יודעת לחשוב כשהיא לא טרופה מחיי היום-יום, אבל אני לא מצליח להעביר אליה את המידע הדי בסיסי ביותר. הכול נופל באוזניים שלה ויוצא מהפה שלה בקלישאות. אמרתי לה - אני אקנה לך ספר בנושא. ספר קל, שפה פשוטה, כי אין לה הרבה סבלנות. אמרה בסדר, דווקא שמחה. אפילו הציעה שנלך לקנות ביחד. היא רוצה לצאת איתי יותר מהבתים, אבל קשה לי לצאת, ומביך אותי לצאת עם בת-זוג... פרפר עם האישה שלו הופך לגולם, ואני לא רוצה להיראות גולם בחברת אנשים ברחוב. אמרתי אני אקנה לך לבד בזמני החופשי. לא יודע מתי. אולי עוד שבוע, אולי עוד חודשיים, אם אמצא את הספר כמובן... התבאסה, אבל אמרה בסדר.
עכשיו יש שיר ברדיו שמזכיר לי ימים מפעם, כשהעתיד היה נראה מבטיח. לפני המון זמן.
וכתבתי איזה שיר כזה, מה הוא אומר.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
עיניים בוהות, שמש שוקעת בתוך הראש
שפתיים סדוקות, אני צמא לשכל עד אימה
משחזר את ליל אמש, ולא זוכר מאומה
העננים שקעו בתוך העיניים שלנו
הלב שלי החליף שפה, לשפה שאני לא מבין
כל הכוח נראה עקר
אוסף את השברים שלי מליל אמש,
רגע להבין מי אני עכשיו
הדמע בעיניי מרגיש אחרת
הלב ירד מפלס למקום עמוק יותר
.........
אין לי אוויר והראש כמו קפא,
באיזו תמונה שמושלכת על המציאות
מלחמת סיף בקני סוף
שברים של עלים יבשים מונחים למרגלות המיטה
רגע להבין לאן הלכו המילים שצעקו בראש
ולמה הכול קפא והפך לשלולית של דמעות
כשהמחוגים נמסו בשעון,
והלב המתקתק קפא מלכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גותהם