פופאיי

עברו שבעים שעות מאז שהיא הלכה, וכבר אני מטפס על הקירות. אין לי מה לעשות. בבית הזה אין טלוויזיה, מבחירה, ואני לא מצליח לקלוט רדיו מספיק טוב. אין לי חשק לקרוא, ואין לי חשק לכתוב, אז אני שומע כל היום דיסקים. תוך כדי אני מטייל למטבח, למרפסת... שואף סיגריה בחלון, לוגם משקה. מכין משהו קל לאכול. בולע כדורים ו-וויטמינים. אני מרגיש עייף ואין לי כוח, וזה אולי מוזר או משונה, כי אני כמעט לא עושה כלום. כשהיא הייתה פה עשיתי הרבה יותר והיה לי יותר כוח. אני צריך להתמקד במילים, אולי אנסה לכתוב איזה שיר. אני כותב אותו על דף, ולא מצליח, אני מרגיש כמו טיפש. אז אני פונה למחשב וכותב את זה -

ימים משונים ערפיליים מהדהדים בתהודה בתוך ראשי

שכחה של מוות מעצמי

והיקום דופק כמו חור שחור מקצב של תוף,

אין לי מנוחה אפילו בחלומות

הם באים והולכים ימי שכחה,

ואני כמו בעין הסערה

מייחל לחופש שנוכחותך נותנת לי

אבל אין כזה כשהעצב דופק על חלוני

איבדתי את התקווה שתחזרי,

שום-דבר לא יחזור להיות כמו פעם,

גם לא אני

יקומים שלמים מתנפצים בתוך עיניי ומתים

אני נרדם בעודי ער,

ואין מושיע ואין שומר.

אני נהנה לכתוב שירים, למרות שזה דורש יותר ריכוז. אחרי הכול צריך להכניס כל-כך הרבה, לכל-כך מעט מילים. אבל את השיר אני שומר במחשב בקובץ אקראי שכבר נפתח בעבר, ולא יודע אם אזכור אותו יותר מאוחר. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשתות קפה עם סיגריה. יש אנשים שרוצים להעפיל לאיזה הר תלול, יש כאלה שרוצים פשוט להמשיך לנשום, בין לבין אני רוצה קפה, וסיגריה. זו נראית בקשה צנועה, אבל יש צנועות ממנה. יש שרוצים בסך-הכול כוס מים, אפילו לא קרים, להרוות את צמאונם. בשבילם זה הרבה, כי לפעמים זה ההבדל בין חיים למוות. אני מאשר שאני קיים, עדיין, בעוד איזה שיר, שירה, ומחפש את הדרך, שלעיתים היא פתלתלה, להכין לי את כוס הקפה. לא תמיד המוח והגוף מוכנים לפעולה הזו, של להכין קפה, ואני מוצא את עצמי רוקד ומתפתל בייסורים בזמן הכנת הקפה, עד שהקפה מוכן. וכשהוא מוכן אני פשוט שותה אותו, כמו מיץ פטל חם. אני יודע שאני סתם בכיין והיא תחזור באחד מהימים הקרובים, אבל לפעמים נחמד לי לדמיין שאני מסכן יותר ממה שאני באמת, כדי שאכתוב את זה, וכשאגמור לכתוב אומר תודה שהמצב הרבה יותר טוב.