פופאיי

הבנזין במנוע מלא סתירות

שמש מרחפת על פני שדות ודשאים

אבירים רוכבים לעת ערב על גבי סוסים זהובים

ירח מחלחל דרך אבני בזלת אל תוך האבנים התת-קרקעיים

אדמה חרושה קמטים

אני מגיע לפנות ערב אל ביתי שבמרומים,

ומוריד את חרב המזלות לימים יותר יפים

מנוזל חרש בנטפי יהלומים דקים,

מזמזם מנגינת עלטה אל ההרדופים השחוחים

ארץ תפארת, בזלת ודם על פני מישורי החורף,

מנפנף חרש אני ב-עלה של סתיו לכבוד כל הרי החושך,

מזדחל חרש נחש בין העשבים ומתכחש לעוד קורבן,

הימים ימי שלכת, ויש רוחות חורף צוננות,

שמבטיחות הבטחות אבל לא מקיימות

אני מוזמן לסעודה בשמונה וחצי בחצות

העצים צומחים פרא, וגם לי אין ל-מה לחכות

מוזג את נקטר מיצי האלים, כל-כך טוב לטעום,

את מיצי התשוקה מבין רגליהן של הנשים

מגיע אל הפונדק, ומרוקן משקה חריף,

הראש בעננים, אבל העיניים בתחתונים

יפה ומחוטבת מקבלת אותי בפנים יפים,

אני זוחל אל בין רגליה ונעלם בגני עדן של שיכרונות מתמשכים

היא מושכת אותי אליה, ואני כמו מכושף

לא יכול להוריד את עיניי מפנייה, ואת ידיי מגוף החלב

נפשי כמו פרח פורח, מפשיל עלעליו,

ולנוכח כל היופי אני בוכה דמעות שלג צח.