פופאיי

הייתה לה ילדות יפה

עם אבא אוהב ואימא דואגת

היא חיה בקופסה

היא חיה בחיים מוגנים מאוד

היא השתעממה,

היא רצתה הרפתקאות

מין, סמים, אלכוהול, מסיבות,

נסיעות לערים רחוקות,

התארחות בבתים מפוקפקים

מחוץ לאזור המוגן חיכו לה הזאבים והזאבות

וכל החומרים וההשפלות

אספו אותה מנותקת מהמציאות,

עם אבן כואבת בבטן,

עם ראש ריק ממחשבות

היא הפכה לחיה

שנים ניסו לאחות את השברים שהיא שברה את עצמה

היא לא בדיוק שיתפה פעולה,

כאילו היא עושה טובה

כבר לא עניין אותה

נסעה לארץ רחוקה, ולא חזרה

לא יודעים מה עלה בגורלה

המכתב האחרון הדליק נורה אדומה.

- אני צריך לכבס את התחתונים.

+ מה קרה?

- ראיתי את מיטל.

>>>>>>>>>>>>>

למי שלא הבין,

כל מי שרואה את מיטל גומר בתחתונים.

גם אני ראיתי את מיטל,

אבל זה היה לפני הרבה-הרבה זמן,

כשעוד היינו ילדים.

היא נתנה לי לראות לה את התותה,

אם אני אראה לה את הבולבולון.

היא הייתה מאוד מרותקת לדבר הזה שיש לבנים בין הרגליים,

זה היה לה לא מוכר ולא מובן,

ובטח שהיא לא ידעה איך הוא פועל,

ומה עושים אתו.

טוב...

עכשיו היא כבר יודעת הכול.

>>>>>>>>>>>

- רגע, רגע...

לא רק שהיא יודעת עליו הכול,

היא גם כל הזמן עוסקת בו.

כאילו -

זה מקור ההנאה שלה,

הפרנסה שלה,

התמיכה הנפשית שלה,

והדבר שלמענו היא בכלל חיה.

+ וגם מקור הנוזלים שלה...

>>>>>>>>>>

למי שלא הבין,

היא שותה את החילבה מהארנב הלבן.

אני קורא לו הארנב הלבן,

אבל היא מתעקשת לקרוא לו "מקור החיים",

אני לא יודע למה

בכל מקרה,

הארנב הלבן משקה אותה, מאכיל אותה,

מפרנס אותה, ושומר על שפיותה

בלעדיו לא היה לה כלום,

פשוט כלום

אני צודק?

- היה לי אותי...

אתה לא מעניין אותה,

אלא מה שבין הרגליים שלך

- יש לי תחביבים...

היא אוהבת את השירה שלי...

(כולם -) פחחח.... חחח...

>>>>>>

למי שלא הבין,

מיטל מעמידה פנים שהיא מתעניינת בבן-אדם,

רק בגלל הארנב הלבן שלו.

בשבילה לא הארנב הלבן מחובר לגברים,

אלא הגברים מחוברים לארנב הלבן,

והם, הגברים, הם מערכת תמיכה לארנב הלבן

ככה היא רואה את זה.

- הארנב הלבן... חלומה של כל אישה... סטרייטית. 

"אתה שומע? הייתי אצל מיטל..."

- נו?

"עשינו דברים..."

- אל תתבייש, 'ספר לי.

"אז היא רקדה והתפשטה..."

- נו?

"התחממנו..."

- נו?

"ירדתי לה..."

- ירדת למיטל?!

"כן..."

- ווואוו... אלוהים, איזה חלום...

"סולידי..."

- מה סולידי, הייתי נותן עשר אלף לירות לרדת לה!

"באמת?"

- לא...

"אז היא רכבה עליי..."

- ווואו!

"ואני רכבתי עליה..."

- חלום...

"ועשינו... אתה יודע, כמו פרו ורבו."

- אבל עם אמצעי מניעה.

"כמובן,"

- ומה קרה בסוף?

"היא אמרה שאני הזיון הכי טוב שהיה לה..."

- באמת?

"כן, חוץ מדודי השמן,"

(ביחד -) דודי המאנייק!

"והיא אמרה שנתראה שוב, ואני אבוא..."

- כן?

"כשיהיה לי עוד פעם אלף לירות."

- אלף לירות?!

"כן,"

- היא לקחה ממך אלף לירות?!"

"כן, מה קרה?"

- ממני היא לוקחת אלף וחצי...

"כי אין לך גדול..."

- נכון.

(שתיקה)

 - תמיד דופקים את הקטנים!

"תמיד דופקים את הגדולים!"

(צוחקים ביחד)

הלכתי לתחנת הדלק לקנות סיגריות

בדרך ראיתי מישהו חוזר משם, עם סיגריות

השעה הייתה ארבע בבוקר

"היי, אח שלי," הוא קרא אליי,

"אני נואש, יש לך טלפון נייד? אפשר שיחה?"

"מה קרה אח שלי?" אמרתי

הוא שתק רגע, ואז המציא סיפור,

על אימא שלו שחולה בבית חולים,

ואבא שלו שם, מבקר אותה,

והוא לא יכול ללכת,

והוא חייב לשאול אותו מה שלומה

ישר נתתי לו את הטלפון הנייד שלי, וחיכיתי שיברח

הוא אמר תודה, ובאמת ניסה לברוח עם הטלפון,

רץ וצוחק

הוצאתי את האקדח עם קרן הלייזר,

שסימנה לו תות אדום על הגב,

ויריתי

הוא נפל בהפתעה וגנח מכאבים

ניגשתי אליו ולקחתי את הטלפון חזרה,

לקחתי לו גם את הסיגריות על עוגמת הנפש

פתחתי לו חיוך בפנים עם האולר הקפיצי

"אני אנקום בך, בנזומאנייק!" הוא צעק,

"אתה לא מכיר אותי, אני חבר של אל קאפון,

אני הבן של דון קורליאון!"

"אז באמת כדאי שאני אחסל אותך," אמרתי,

ויריתי לו אחת בראש

ואז הלכתי הביתה שלי, כי הוא עשה אותי עייף.

לא הצלחתי לישון אותו יום,

כל היום הסתובבתי במעגלים בחדר

בסוף החלטתי לצאת לזיין את מיטל,

כל היום היא בבית מחכה לזיון

באתי אצלה, דפקתי אצלה בדלת,

היא לא ענתה

"מה אני אעשה עכשיו עם האלף לירות?" שאלתי עצמי בקול,

והיא פתחה

"יש לך אלף לירות?! בוא אצלי, נעשה שמח,"

נכנסתי אצלה והכול היה בדיוק אותו דבר

המיטה הישנה עם המצעים המלוכלכים,

והרדיו ששר כל הזמן מזרחית

"אין לי ב-מה לכבד אותך, אלא רק בגופי," היא אמרה

"אני אסתפק בזה," אמרתי

היא שמה מוזיקה כזאת רומנטית,

ועשתה לי סטריפטיז

רגל לפני שהיא הורידה את התחתונים,

היא שאלה

"שמעתי שיש לך אלף לירות,"

"נכון," אמרתי

"אפשר לקבל אותם בבקשה?"

"למה?"

"אי-אפשר?"

"הם נמצאים בהשקעה בבנק,"

ישר היא התלבשה,

"לך מ-פה, מוצץ זיינים שכמותך,

לא מזיינים את מיטל ללא תמורה!"

"אבל יש לי גדול,"

"אז לך תזיין חמור,"

וזרקה אותי מ-כל המדרגות,

ואפילו לא נתנה לי לגעת לה בפטמה

"זונות כמו זונות,

רק כסף הן רוצות,"

חשבתי במרמור,

וחזרתי לחדר שלי להמשיך להסתובב במעגלים.

ירדתי ברחוב אל העמק שתמיד בוכה,

וראיתי אותו שותה קפה

הוא התמרמר על הטוב והרע,

ואמר שזה לא נורא

אנסתי אותו באכזריות,

והוא בכה דמעות תנין

"האמת שנהנתי," הוא אמר כעבור זמן,

ואני חשבתי שעם הציוד שלי זה מתבקש

שרפתי את החביתה בבית,

והורדתי אותה לפח הזבל

היא מאוד בכתה, "למה אתה זורק אותי,

רק בגלל שאני שרופה."

אז ריחמתי עליה, ונתתי לה לשתות

ונתתי לה הרבה שוקולדים שתרגיש טוב

פתאום בא כלב גדול,

ואכל את החביתה בשקיקה

"למה לא שמרת עליי," בכתה החביתה,

"אני לא רוצה להיות בכלב בקיבה,"

אז הרבצתי לכלב עד שאקיא,

והנחתי את החביתה בראש האשפה

"עכשיו אני מלכה," אמרה החביתה,

ומחתה דמעה

עליתי הבית שלי וראיתי חדשות

כל הזמן אותם הדמעות

כיבסתי את החולצה, גיהצתי את המכנסיים,

עכשיו אני מוכן לרקוד שבעתיים

הלכתי למועדון ליד השכונה,

וראיתי שם את מיטל, הזונה

"למה את זונה?" שאלתי אותה

"כי אתה עגבנייה," היא ענתה

רקדנו כל הערב, נשבר לי הזין,

כי היא התחככה בו כל הזמן,

והוא עמד חזק

בסוף אמרה "בוא אליי לדירה,"

חשבתי שאני אתקע אותה

אבל היא רצתה שאעזור לה במבחנים בלשון,

כל הלילה פעיל סביל ולקלוקי לשונות

בסוף אמרה "אם אתה מזיין כמו שאתה מנשק,

אתן לך צ'אנס לעשות איתי סקס,"

אבל היא רצתה אלף לירות,

ולא היה לי אלף לירות

אז היא צעקה "לך מ-פה, זין עומד,

אני לא צריכה זיינים נצלנים,"

הלכתי משם אבל וחפוי ראש,

וראיתי את החביתה מולכת על פח האשפה,

וכל החתולים והכלבים משרתים אותה

"אפילו החביתה יותר חכמה ממיטל," חשבתי,

וחיפשתי מקל כדי להרביץ בו לגדרות.