פופאיי

- שלום

+ שלום

- את פקידת הרווחה?

+ אכן,

ב-מה אני יכולה לעזור?

- באתי לקבל את זכויותיי שמגיעים לי בחוק

+ כל הכבוד,

איזה טופס יש לך?

- טופס 13

+ צריך טופס 17

- אבל אמרו לי שצריך טופס 13!

+ אדוני, אל תרים את הקול,

צריך טופס 17, וזהו.

- טוב... אז כנראה שאני אצטרך ללכת מושפל...

+ כן, בדיוק. אתה אזרח חכם.

>>>>>>>>>>>>

- שלום

+ שלום

- את פקידת הרווחה?

+ אכן,

ב-מה אני יכולה לעזור?

- באתי לקבל את זכויותיי שמגיעים לי בחוק

+ כל הכבוד,

איזה טופס יש לך?

- טופס 17

+ צריך טופס 13

- היה לי טופס 13,

ואת אמרת שצריך טופס 17!

+ אדוני, אל תרים את הקול,

צריך טופס 13, וזהו.

- טוב... אז כנראה שאני אצטרך ללכת מושפל...

+ כן, בדיוק. אתה אזרח חכם.

>>>>>>>>>>>>

-שלום

+ שלום

- את פקידת הרווחה?

+ אכן,

ב-מה אני יכולה לעזור?

- באתי לקבל את זכויותיי שמגיעים לי בחוק

+ כל הכבוד, איזה טופס יש לך?

- טופס 13

+ צריך טופס 17

- אבל היה לי טופס 17,

את אמרת שצריך טופס 13!

+ אדוני, אל תרים את הקול,

צריך טופס 17, וזהו.

- ואם היה לי טופס 17,

הייתי מקבל את זכויותיי?

+ ברור,

אבל אין לך טופס 17,

נה, נה, נה!

- האמת שעבדתי עלייך,

ומה שיש לי זה טופס 17

+ יש לך טופס 17?

- כן

+ אתה בטוח?

- כן

+ תראה...

- הנה

+ מממ... מממ... מממ..

- קרה משהו?

+ אעעעע... מה אני אעשה עכשיו?

+ יריות, אני שומע יריות בכל מקום, מי יורה?

- אדוני, חבורת אנרכיסטים יורים ברחובות,

צריך לעצור אותם, זה מצב חירום.

+ מישהו נפגע? אלוהים אדירים, זה אסון!

- אף-אחד לא נפגע בינתיים, אדוני,

הם רוקדים ברחובות.

+ רוקדים?

- כן, ומנשקים ומחבקים אחד את השני.

+ איזה מן אנרכיסטים אלה, מה הם יורים בכלל?

- הם יורים רגש, אדוני.

+ רגש? איך אפשר לירות רגש? איזה רגש?

- אהבה, אדוני. הם ממש מרססים אחד את השני באהבה.

+ (שתיקה)

- אדוני, קיבלת? עבור.

+ שוסמן, אני לא יודע איך להתמודד עם רגש, ועוד אהבה,

זה נשק חדש כזה או מה? איך מתגוננים מפניו?

- זורעים שנאה, אדוני.

+ זו לא הדרך שלנו, שוסמן. אני חשוב שפשוט...

- מה, אדוני?

+ תיתן להם לירות אחד בשני כאוות נפשם.

- השתגעת?

+ זה נשק מסוג חדש, שוסמן. זו אהבה, נשק חיובי,

גם אני חושב שאני אתקע לעצמי אהבה לתוך הראש.

- אדוני! זו התאבדות! למה שתעשה דבר כזה!

+ זו לא התאבדות, שוסמן. זו עלייה בסולם הרוחניות.

- האם האנושות לא מספיק טובה ככה? בלי כל האהבה הזאת בכל מקום?

+ לא, שוסמן. לא. יש עוד דרך לעשות. בוא נעשה אותה. 

בשביל לכתוב צריך לכתוב, אין דרך יותר טובה מפשוט לעשות את זה. 

הוא קם בבוקר לרעש הקבוע של הפצצות והמסוקים, והטביע את ראשו לרגע בגיגית של מי קרח. "זו הדרך הכי מהירה וטובה להתעורר," הוא אמר לחיילים החנונים שסביבו, ושאל מה הולך להיות עכשיו. "התברר שהרוסים חדרו עם נגמ"שים את הגדר, והצליחו לנטרל את רצועת המוקשים ולעבור דרכה, ועכשיו הם שורפים כפרים של וייטנאמים, ואונסים נשים צ'כיות." "אז צריך להיכנס בהם," הוא אמר. "כן, אבל הצבא הסיני מצמצם פערים, וגם היפנים לא נשארים חייבים. נפוליאון כבר שלח 12 גדודים, וג'ינג'ס חאן רצח עם האנשים שלו אלפיים קווקזים. לא שזה משנה משהו, אבל העולם צועק," "אז צריך לזיין את האימ-אימא שלהם," הוא אמר, "כן," הם אמרו, "אבל בפרלמנט הבריטי יש מרד, ואלפי מורדים סונים השתלטו על בית הפרלמנט. הכורדים הפציצו את הכור הגרעיני בעיראק, וגדודים פרו-פלשתינאיים מאיימים על שלטון החוק באלג'יריה. לא שזה מעניין מישהו, אבל מיליוני דונמים של שדות חקלאיים עלו באש, וגם משקי עופות ובקר." "העיקר שדולי הכבשה בסדר," הוא אמר. "זה העניין, שהם שחטו את דולי." "הם שחטו את דולי?" שאל החייל מספר אחד בעיניים המומות, "אולוהים, איך הם עשו דבר כזה?!" "בשבילם היא הייתה בסך הכול עוד כבשה." "אבל זו דולי! זו דולי שלי!" "אנחנו יודעים, אנחנו מצטערים," "צער לא יפצה על דבר," אמר החייל מספר אחד ותקע לעצמו כדור בראש. "אמרתי לך שלא היה צריך לספר לו!" אמר חנון מספר 1 לחנון מספר 2. "לא ידעתי שהוא יגיב ככה!" התגונן חנון מספר 2. "מה נעשה עכשיו?" שאל חנון מספר 1. "צריך לספר לנג"ד," אמר חנון מספר 2, והם הלכו באיטיות לעבר קבוצת מבני הפיקוד. כינורות עצובים ברקע. 

שחור-שחור אני

לתוך האספלט של הלילה

נבלע אני

למחשכים של בודדים

מחלחל אני

לתוך ערימות זיכרונות

מפשפש אני

בתיבות ומגירות.

>>>>>>>>>>

הלילה קר לי

את לא לידי

אש קרה עוטפת אותי

גוף צמא ל-מי גופך

וכל הלילה אני מסתובב

מדבר עם עצמי מילים סתם

יש לי פגיון ופרח

יש לי מים חיים ומים שורפים.

>>>>>>>>>>>>>

אבטיח ב-ליל חמסין

כמו לבתר חיה גוססת

מתעייף ממילים

מתעייף מהבטחות

רץ על גחלים לוחשות

מבדק את פניי הלילה

אספלט שחוק, תחנת אוטובוס ריקה

זה לא אומר שאני מחכה לאוטובוס,

אם אני יושב על ספסל בתחנה.

הלכנו לקוראת בקפה וקוראת מחשבות

אני אומר "הלכנו," כאילו היינו איזה מאתיים אלף איש,

אבל זה היה רק אני והחבר שלי

אנחנו גם משחקים שש-בש לפעמים

>>>>>>>>>>>

חדר ההמתנה היה מרווח, הרבה צבעים של כתום ושחור

ישבנו על ספות גדולות, רכות ושמנות, ושתינו בירה,

גם עישנו כמה ג'וינטים

הספות היו גדולות ושמנות, אבל השולחנות היו קטנים וצמוקים

הם נראו כמו מושבים ליד דלפק בר -

עגולים, קטנים, עומדים על עמוד

>>>>>>>>>>

היינו רעבים, אז הזמנו לאפה מפוצצת פרגיות,

עם הרבה חריף

זה היה טעים מאוד

אני והחבר שלי אוהבים לאכול בשר ועוף, ואפילו דגים

אנחנו אוהבים דגים חריפים ועופות מלוחים,

אבל את הבשרים שלנו אנחנו אוהבים בעיקר עסיסיים,

עם הרבה מיצי רוטב טבעי שיוצא מהבשר בתהליך הצלייה

>>>>>>>>>>

היינו כל-כך עסוקים באכילה, שתייה ועישון,

שלא שמנו לב שעבר הרבה זמן,

וקוראת הקפה והמחשבות עדיין לא הזמינה אותנו פנימה

חשבנו שזה בגלל שאנחנו ערסים

שאלנו מה נהיה, והם אמרו שהם סוגרים,

והתחילו כזה לקפל את המקום כמו סנדוויץ'...

כלומר לפנות זבל, להרים שולחנות אלו על אלו, ולשטוף

>>>>>>>>>

נכנסנו אליה, הקוראת בקפה והקוראת מחשבות,

ואמרנו - מה נהיה?

אמרה - נהיה מאוחר, זה מה שנהיה

אז אולי תגידי לנו כזה מה יהיה איתנו,

בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד יום

היא שתקה, הרגשתי שהיא קצת במצוקה,

תשמעו, אמרה, אני לא אוהבת לבשר בשורות רעות

למה מה כבר יכול להיות? חייך חבר שלי וגיחך,

הרי את הכלא נשרוד, וגם פציעות מיריות

אני לא רוצה לבשר לכם שניכם בשורות רעות,

חזרה ואמרה הקוראת בקפה והקוראת מחשבות,

ואז הוסיפה - לכן אני לא אגיד לכם שלא תזכו לחיות עד הזריחה

חבר שלי צחק, וגם אני

אם לא אמרת, הרי אנחנו לא יודעים! הוא אמר וגיחך

אני לא יודע, הוא אמר, אתה יודע? שאל אותי

גם אני לא יודע, אמרתי, כי היא לא אמרה.